Talipack – הבלוג האישי של תלי פקר

כל אוניה צריכה קפטן, כל גדוד מ״גד וכל כיתה צריכה מחנכת שתיקח את התלמידים תחת חסותה, שתגן עליהם מגזרות ותיקים מסריחים ושתנהל איתם דיון אמיתי בגובה העיניים.

ובמקום לעשות את כל זה פועה שלנו היתה הראשונה לשלוח אותנו ללהבות, הראשונה לפסול ולהכות, הראשונה לפקפק. האישה הזאת קיבלה הנחתה מהמנהלת כשהיא קיבלה אותנו לידיה, סביר להניח שהייתה עייפה ולא ממש היתה צריכה כיתה של עצלנים ו(חייבים מתישהו לומר את זה) גם קצת טיפשים, אבל המנהלת עטפה אותנו בנייר עיתון והגישה לה מתנה.

והיא אף פעם לא סלחה לנו על זה.

ואנחנו מצידנו רקמנו תכניות נקמה, כל פעם שהעליבה, צחקה או פשוט קרעה אותנו לגזרים אנחנו היינו מתכנסים לישיבות מלחמה, לצבוע את האוטו שלה, ללכלך את דלת הכניסה לביית שלה ועוד תכניות שנאמרו בהתלהבות עזה אבל לא ראו אור יום. חוץ, כמובן, מההתעללות הסמנטית הממושכת שבעיקר אני הנהגתי נגד האישה הזאת שכל קמט על פרצופה היה עלבון לקיום שלי.

היה ״פיזדה פועה״ ו״קמטים״, היה את ״פועה זבריקה״ והיה גם שיר ״מקומטת״ ואם תסתכלו טוב טוב בתוך ספר המחזור בכיתה שלי תראו איך בכל פינה אפשרית מפוזרות קללות ועלבונות לפועה. הרוויחה את זה ביושר

אני יודע, זה נמוך, לא היתה לי השראה

מורי התעמלות תמיד היו רחוקים ממני, אני לא הדוגמא הטובה ביותר ליהדות השרירים, והם הרגישו את זה

בהתחלה היה שטרקי, שהיה מצקצק בלשונו וזורק לנו כדור “לכו שחקו משהו” הוא היה אומר לנו והולך לנסות לראות אם אפשר לקבל משהו משולה (מורה להתעמלות ממן נקבה)(בקושי)(ולא – אי אפשר היה לקבל כלום אצלה), אחר כך ובמקביל היה את אורי הפסיכופט מוכה הטראומה, שמאז הפוסט אודותיו הזכירו לי משפטי מפתח כמו “אני אוריד לך את הראש ואשלשל לך לתוך הגרון” ועוד כל מני אימרות ספק מצחיקות ספק מבעיתות שאמר

ואז היה את חיים, וגם את רוני. אבל חיים היה ה-מורה למתעמלות, קלאסי. תפתחו מילון ותחת הערך מורה להתעמלות יש את התמונה שלו. השאגות שלו היו ממלאות את המגרש הגדול, עיניו הבוחנות בודקות מי חותך ומקצר את הריצה, חושי חדים לראות מי מתחמן בשכיבות שמיכה ומי הופך ידים על המתח… ורוני לידור שהיה מעט צולע וגם היו לו “טיקים” פיזיים מסוימים, בעיקר מאזור הצוואר ומעלה, משהו בין ברייקדאנס למישהו שנתקע לו משהו בגרון, ורוני, שלא רק שעלה על ההתחמקויות שלי מבית ספר אלא גם העז לנפץ את הטאבו ולדבר על כך היה אומר בקול רם “או, נפתלי פקר, איזה הפתענ נפתלי פקר!” ואני הייתי כל כך משועשע ממנו שהייתי מחקה אותו מברך אותי לשלום, לא אהב אותי האיש הזה

אבל מי שכבר הבין הרציונל שלי בנוגע ללימודים לא היה ממש נורמלי, ויחד עם זאת בצרפתית (למשל) טענתי שלא יהיה לזה שימוש בחיים שלי (ממש נביא אני) ולכן אין שום טעם שאלמד את השפה הזאת, והתעמלות, נו, קל וחומר התעמלות. וכמו שאמרתי לא הייתי אתלט גדול אבל הייתי בפרוש אקטיבי ולא היתה לי כל התנגדות לכמה שעות של פעילות אינטנסיבית (כמעט כל צהריים בהיובל) ומהתעמלות התפלחתי כאילו זאת היתה הדת שלי

סיימתי בית ספר והשתחררתי מהצבא, הדבר הראשון שעשיתי היה להשלים את הבגרויות החסרות שלי, ונכנסתי לזה עד כדי כך שסידרו לי כרטיס מועדון של יואל גבע, כי עשיתי מתמטיקה 3 יחידות (כדי להתחשבן ען המחוצ’קנת) ואחרי זה 4 יחידות (כדי לנסות) ובסוף גם חמש יחידות (להתחשבן עם שרה לוין שזרקה אותי מהקבצה א, כשהגעתי) ובסוף היה לי טופס ציונים מהודר למדי, משופץ, ולא רע בשביל כל אוניברסיטה בסביבה. אז הלכתי לעירוני א’ כדי לעדכן אותם, בשבילי זה היה חצי מצעד ניצחון, לחזור עם הראש מורם. אבל לפני המצעד היה גם איזה משהו אנושי, וכך נכנסתי למזכירות ובירכתי את כולם לשלום, שאלתי לשלומן של המזכירות וסיפרתי על שירותי הצבאי והתכניות וכולי, גם כמה מורים הזדמנו בדרכי, ועם כולם שוחחתי בנעימות אין קץ, לבסוף חזרתי אל המזכירה והגשתי לה את הטופס, שאלתי מתי אני מקבל לידי את העותק הרשמי של בית הספר והיא אמרה לי שמע, חסר לך הציון בהתעמלות, גש לחיים ודבר איתו, הוא יכול רק לשלוח לי פתק שהוא מאשר ונזיז את זה הלאה

אמרתי “אה, או קיי” והתחלתי את דרכי מחוץ למזכירות, שם בעיני רוחי ראיתי את נחמה המחנכת שלי מכיתה ז’ עומדת ואומרת לי “בלי ציון בבגרות בהתעמלות לא מקבל תעודת בגרות”, המשכתי כבר לחדר המדרגות שם ראיתי את פועה, המחכנת שלי בכיתה י”ב מחייכת אלי ואומרת “כדי לקבל תעודה חייבים לעבור התעמלות” וכל המורים כבר חיכו לי במדרגות, חלקם צוחקים ומצביעים עלי “אמרנו לך, אל תזלזל בהתעמלות, בלי התעמלות אין בגרות” ולאט לאט הלב שלי צנח… עד שחיים אמר לי שלום, הוא זיהה אותי במדרגות

נו, אז נכנסנו כבר לשיחה, אני שואל אותו לשלומו והוא מספר לי קצת, מתלונן קצת צוחק קצת, שואל אותי איך היה הצבא, אני מספר לו שהייתי חייל קרבי ומבצעי כל השרות שלי (באמת, מבצעי עד היום האחרון) וצחקנו קצת על הימים ההם, ובסוף, לפני שנפרדתי ממנו אמרתי לו “שמע חיים, השלמתי את הבגרויות החסרות שלי, ובדיוק דיברתי עם המזכירות, הם ביקשו שתאשר והם משחררים לי…” הוא הנהן ואמר “אה, אין בעיה, תבוא עוד יומיים בשמונה ותעשה את הבגרות” וטפח לי על השכם

וזאת היתה הפעם האחרונה שהייתי בעירוני א’ ואחרי הביקור כבר הלכתי לאוניברסיטה וגם לאוניברסיטה בלונדון, וכשסיימתי את לימודי היו לי סיוטים, הייתי רואה את זבולון המר מסתכל עלי ומנדנד את הראש לשלילה, הכיפה שלו מתגלשת לו על הצד, “אתה לא מקבל תואר בלי בגרות בהתעמלות” הוא אומר, פועה מאחוריו צוחקת. ובסוף קיבלתי את התואר שלי, מאוניברסיטה דווקא די טובה ומאוד מפורסמת

כבר עברנו על שמות וכינויים באחד מהפוסטים המוקדמים, אבל שמרתי את הדובדבן לעכשיו, וזה השם שלי, שהוא כולו כינוי, כי מעט מאוד מחברי אי פעם קראו לי “נפתלי” אלא השתמשו ב”תלי” או ב”פקר” (הפחות חביב עלי), רוני יונה גם הזכיר לי שהוא קרא לי “פקרסון” בבית ספר יסודי ועם כל הכבוד ליצירתיות אני חושב שהכינוי הזה לא תפס מי יודע מה, אם כי זה די נחמד לי לשמוע את רוני משתמש בו כשאנחנו נפגשים, מרגיש כמו חוט ארוך מתוח מכיתה ב’ ועד היום

אז השם שלי הוא נפתלי, וזה לא שם כל כך להיטי, נקראתי על שם סבא שלי (אבא של אבא) שנפטר בגיל צעיר ולא פגשתי מעולם, הדבר היחיד שכן פגשתי זאת המצבה שלו, עליה חרוט השם שלי. וכדי לדרדר עוד יותר את המצב יש לי בן דוד שגדול ממני בהרבה שנים שגם קראו לו נפתלי, רק שאותו מכנים נלי (ומספרים שעד שנולדתי היו קוראים לנלי תלי לפעמים), וכל פעם שדרכינו היו מצטלבות בבית הקברות באזכרה של סבא שלנו, הייתי נותן לו קטנה בכתף ומסתכל לו עמוק בעיניים ואומר לו “אתה מבין שככה זה יראה, זאת המצבה שלנו” מה שטכנית נכון

ו”תלי” זה דווקא שם נחמד, אני מתחבר אליו, וידוע לי על לפחות עוד אחד שקרוי כך, אבל לצערי יש המון מכשולים בדרך להבנה עם אדם חדש שפוגש אותי. נתחיל עם הגרסאות המיליטנטיות “טליק” (על שם האלוף שנתן לנו את המרכבה והיה גיבור קרבות השטח) וכמובן “דליק” אם הייתי מצונן

ויש את הברור ומובן מאליו, “טלי” “זה שם של בת!” כן, נכון. טלי זה באמת שם של בת אבל אני תלי מנפתלי, מורידים את ה”נפ” ונשאר תלי ב”תף” וכל ההסבר הזה מלווה, עד היום, חלק ניכר מהפגישות שלי. ואם תבינו שכל מי שכבר מכיר אותי מתרגל אחרי כמה זמן אז נוסף לכל זה המבט המוזר שחברי שולחים אלי בזמן שאני מתפתל להסביר למישהו את השם שלי

כשלמדתי בלונדון הייתי בקבוצת למידה שבועית עם מנהל המחלקה שלי (ג’ון דרפר האגדי – לא דון מ”מדמן”) והיתה שם אחת שכל השנה קראה לי “עלי” – לפחות שם של גבר

תענוג, השם הפרטי שלי על השער של טיים מחודש שעבר, גם כתבה טובה של טלי שרות - לא שלי

עירוני א’ היה מקום מוגבל ודרש מתלמידיו להפוך למוגבלים כמוהו. הרעיון היה שכולנו צריכים להיות חיילים טובים, אזרחים טובים, להאמין בטוב ליבה וצדקת דרכה של מה שנקרא “המדינה” ולא, בשום אופן שהוא, להעלות שום רעיונות מהפכניות, כמו שאומרים באנגלית לא לטלטל את הסירה

אבל מה לעשות ומיניות זה דבר סבוך ולא מסורתי, ואפילו שתנסו לחסום פיות ולקשור ידיים אנשים לאורך כל ההיסטוריה האנושית לא ראו שום צורך או טעם להסתיר את נטיותיהם, וזאת נוכח חוסר שביעות הרצון הממסדית התמידי שליווה את המהלכים הללו. סדרת הטלויזיה “שושלת” התחילה אצלנו כמה שנים אחרי ארצות הברית ותפסה תאוצה פופלרית בקרב חברי המתבגרים, כל שם בקאדר השחקנים יזכיר לנו נשכחות, כולל כמה כינויים שהודבקו לחברים – הישר מהסדרה

והדבר הגדול שהסדרה עשתה היה להכניס דמות הומוסקסואלית לסדרה, ואז להגיע לשיא משפחתי ביציאה שלו מהארון, בעיניים של מתבגר זה היה גילוי מרענן וגישה נאורה למשהו שידענו שמתרחש מסביבנו. הדבר המצער היה שאכן היה צורך לפתוח את העיניים של חלק מאיתנו לקיומן של נטיות מיניות שונות, אנחנו שגדלנו על דוויד בואי, שבוי ג’ורג היה נביא הפופ וסינדי לאופר היתה הדבר הכי קול בסביבה היינו צריכים לפתח מודעות לזה באופן מיוחד

לכבוד כל חברי מבית הספר (וגם מחוצה לו) שנולדו וחיים גאים ומבסוטים עם עצמם ועם הנטיות המיניות שלהם – באשר יהיו, הקטע הבא מהסדרה שושלת, שווה כל רגע צפייה (אולי חוץ מהרגע שאלכסיס מתייפחת) ולכל המקפידים – שימו לב לג’ף, היה אייקון בשבילנו

דיי והדסון - "באיזה מסקרה את משתמשת?" - נו סתםםם

That's a Mighty Pizza You Be Sporting There Lad

תסמונת האוזן האדומה, או פשוט “פיצה” היתה אחד הדברים שאהבנו להצביע עליו מכל. פתאום, בשעור אנגלית היה מאיר מצביע על תלמידה שישבה שתי שורות מלפנינו ואומר “פפיפפפיצה!” ואני הייתי עונה “איזה פיצה” כי אוזן אדמומית היתה חורצת את גורלך – והיתה לך פיצה. כבמסורת “היובל” לא היתה פה משמעות נסתרת, האוזן האודמת הזכירה מעט את המאכל הלאומי האיטלקי ולכן נקראה פיצה, אבל תודו שזה אחלה שם למשהו שאנחנו נוטים להתעלם ממנו ברגיל

רק כדי שלא יהיו אי הבנות - זאת פיצה

עוד בברי-כוכבא התחלנו עם הצופים, נדמה לי כיתה ד’ כבר לובשים את המדים האלו והולכים לפעולות, ויש הרגשה של חסמבה, רק חסר איזה יוסקה ואיזה ערבי מנוול שנוכל להגן על המולדת מפנוי, אבל במקום זה הייתי מוצא את עצמי עושה תרגילי סדר בשטח של צופי דיזינגוף (מאחורי המוזיאון, איפה שהיום יש איזה פרוייקט בנוי או משהו כזה) ותוך כדי התרגילי סדר שואל את עצמי מה התכלית של ביזבו הזמן הזה, שאלה שרדפה אותי עד גיל 21 עת השתחררתי מצבא ההגנה

כי עם נשק זה עוד איכשהו מסתדר אבל בלי, דהיינו ת”ס בלי תס”ח – משהו לא הגיוני פה, ובנוסף היה גם אלמנט שהחריף את הקושי, המפעיל של הכל, אם בצבא זה היה רס”ר דביל אבל חביב (לא, לא זה משיבטה) בצופים זה היה איזה ילד מחוצ’קן שהיה גדול מאיתנו בשלוש שנים במקרה הטוב, ותוך כדי שהוא היה מנגב את החוטם שלו הוא היה זורק את הפקודות לתרגילי סדר

עמידה חופשית

הקשב

עמידה חופשית, עמוד נח

הקשב

עמוד נח

למה הקשב? למי? איזה קודקוד צריך להגיח מהשער שאנחנו צריכים להיות כל כך דרוכים לקראתו? ולמה לענות ילדים ככה? לא מספיק נקבל שלש שנים של הדבר הזה, שאריות של האימפריה הבריטית, למה אנחנו תלמידים ב”איטון” שאנחנו צריכים את המשמעת המיותרת הזאת? ועוד הרבה תהיות ושאלות

כל זה עבר לי בראש תוך כדי הצעקות המבולבלות של המחוצ’קן, ואם מישהו היה אומר לי שהם בסך כל מבזבזים זמן כי אין להם מה לעשות איתנו הייתי מרגיש הרבה יותר נוח. ואם אתם חושבים שבגלל זה ערקתי מהצופים אז אתם טועים, זה היה אחרי מה שהחשבתי השיא, שאחריו כבר לא שינה לי כמה כתובות אש יראו לי כדי לספק את היצר הפירומני שלי

ערב אחד היתה “פעולה” והלכנו לטפס על איזה צוק בחוף הצוק (שהיה ממש רחוק בפרופורציות שלי אז) והיתה התרגשות גדולה באויר, השילוב של הלילה הקרב – הים והטיפוס היו מעל ומעבר לכל מה שיכולנו לדמיין לעצמנו. אז טיפסנו, והיה די כייף וגם מפחיד, וכשסיימנו הרשו לנו להשתכשך במיים, זה היה פנטסטי. וכשסיימנו היינו צריכים להסתדר, ואני הלכתי לכיוון של המלתחות (שגם פעם היו בערך באותו מקום כמו היום) והתחלתי להתקלח ולהחליף בגדים כשלפתע שמעתי רעשים, וכשהסתובבתי ראיתי חצי מהבנים של הכיתה שלי רצים, עירומים, לכיוון המלתחות.

לי היה נראה כאילו הם רצים אלי, שביום רגיל היה מעורר בי חשש, מאיזה סיבה 12-15 בנים צריכים להסתער כך לכיווני, אבל תוסיפו את הלילה ואת העובדה שכולם היו ערומים וזה היה נראה לי כאילו שהם מגיעים כדי לפתוח לי את השושנה, ואני, ילד בן 10 שברגע אחד הפך ממבסוט אש למפוחד מאונס המוני, החלטתי שעדיף שנחתוך עם זה עכשיו. ועדיין הייתי רואה את החברים שלי הולכים עם המדים שלהם ביום שבת לפעולות, ולא הצטערתי, כי אי שם עמוק בפנים ידעתי שתרגילי סדר אני עוד אעשה ושלהתקלח עם עוד עשרים מחברי יהיה שגרתי, ולא משהו מפחיד. למרות שיום אחד כשחזרתי מתרגיל חטיבתי גיליתי לחרדתי את כל כל הפלס”ר של חטיבת השיריון הסמוכה מתקלחים ומחרבנים במקלחות שלנו – אז התחושה הלא נעימה של חוף הצוק חזרה אלי

קח 95 סנדות ותבנה מהם מגדל, אחר כך יעבור הרשגד וישרוף אותו - אל תשכח לעשות "הקשב" כשהוא בא

פריזורה מנצחת לא משנים

תודה לצלם הפפרצי מאיר

היה לי מורה לנהיגה שקראו לו צ’יקו, הוא היה בחור טוב אבל לא לגמרי נורמלי, הוא היה נוהג לשחרר אמרות כנף כל כמה דקות ואחת מהן היתה “נפתלי, איפה היית בזמן שלא היית?” מעבר למטפיזיות שבשאלה היא תמיד ריתקה אותי בגלל שבין כיתות ט’ וי”ב אני לא הייתי רוב הזמן, כלומר הייתי, אבל לא בבית ספר

וזמן ארוך, שנים, החזקתי מעצמי רב אומן להתפלחות. עד שיום אחד הבנתי שלא ממש עצבו בעדי להתפלח, שלא היה שום מנגנון מתוחכם שנוצר כדי לבלום אותי, אני פשוט יצאתי מבית ספר על דעת עצמי ואף אחד לא היה שם כדי לנסות להחזיר אותי

ההתפלחויות היו מנת חלקי יום יום, לפעמים הייתי מגיע עד לשערי בית הספר ומתחרט, וממשיך בטיול לאבן גבירול או למיקי ואמנון או למשחקים ליד הבורגר ראנץ בכיכר מלכי ישראל, אחרי כמה זמן הבנתי שלהחסיר יום שלם זה לא כל כך נבון כי זה חיסור מלא ועדיף דווקא להגיע ולהשאיר חותם קליל, ורק אחר כך לדפוק נפקדות וזה מה שעשיתי

ואז ההרגל הפך אומנות משוכללת שכלל התפלחות מהכיתה בזמן שהמורה נכנס/ת מה שהיה כמעט כמו מופע קסמים (ומי שראה את זה יעיד לטובתי בעינין), ההתפלחות לא תמיד היתה ביחיד והיו לי פרטנרים רבים לעיניין, טיול לספורטק עם דניאל, לצלם משפט לראובן בבית שלי (דוביק סנגור מאיר קטגור, בובה של אלף נאשם) וסיבת המשפט לראובן היתה כי הוא לא התפלח איתנו

לפעמים הייתי יושב ב”מיקי ואמנון” ומנסה לחשוב מה לעשות, אמנון היה מנסה לדרבן אותי ללכת לבית המשפט, היה לו פטיש (מילה בלועזית שמשמעה הכללי סטייה, לא פטיש שחובטים בו, גם בבתי משפט)  לבתי משפט והוא כל הזמן היה מספר לי איזה דברים נפלאים אני יכול ללמוד משעה אחת בבית המשפט. הנבואה התגשמה עם לכידתו של דמניוק ותחילת המשפט הטלויזיוני, כי אז מאיר, דוביק ואני היינו עוקבים בדביקות אחרי כל ניואנס של המשפט ולפחות יצא לנו ככה להכיר את השופט דב ליון שהיה אושיה משפטית מהמדרגה העליונה

בסופו של דבר הייתי מאוכזב שלא חוקקו חוק על שמי, אבל מדינת ישראל מצאה דרך לחסום מתפלחים סדרתיים, או במילים אחרות – היום זה לא יכול לקרות, אלא שאני משוכנע שזה עדיין מתרחש

אחי, היית תותח ואחר כך התחתנת עם המכווצת ההיא מסקס והעיר הגדולה, חאראם עליך

השבוע העבירו בארץ ישראל חוק, שאם הייתם מספרים למקימי המדינה שהעבירו אותו – או אפילו הציעו אותו הייתם מקבלים את גולדה, בן גוריון בגין וזבוטינסקי ברחובות, צועקים ומשתוללים. פעם הייתי שמאלני, היום כבר לא, קשה לי לקרוא לעצמי ימני, אבל שמאלני אני בטוח לא, השמאל הישראלי נכשל בכמעט כל הנחות היסוד שלו בכל הנוגע ליחסים שלנו עם השכנים שלנו, וגרוע מכל השמאל חוטא בהתנשאות מעל רבים מאזרחי המדינה וגם מעל הרבה מאוד ערבים

לא ניכנס לתוך הנושא הסבוך הזה כרגע, אבל היה חשוב לי להבהיר שאני לא שמאלני, שכרגע אם אצטרך לבחור כל מה שמהמרכז שמאלה הוא לא בשבילי, ועכשיו – לחוק החרם, המסוכן, קצר הרואי והגבולי לפאשיזם. מדוע עולזים אנשי הימין? מדוע חושבים המתנחלים שבעזרת חוק מגביל חופש הביטוי, החופש הבסיסי והיקר ביותר לכל אדם בכל מקום, מדוע הם חושבים שזה מקדם אותנו? כי עכשיו יאכלו עוד בייגעלך? או בגלל שתוחבים מתנחלים לתוך הגרון של הקונסנזוס הלאומי

איך אפשר לחוקק חוק מופרע כזה במדינה דמוקרטית, ואיך אפשר לומר לאזרחים שמעתה הוא לא יכולים להתאגד כנגד משהו, לא משנה מה זה יהיה, ואותם אנשי ימין זחוחים בקרוב יטעמו מהתרופה שלהם,  כי כשחופש הביטוי וחופש המחשבה מוגבלים כולם נפגעים, וזה שאלפים לא יוצאים לרחוב להפגין בטרוף כנגד הפסיכוזה שאוחזת בממשלה הזאת זה הדבר הנורא מכל

אני כואב כל דיכוי, כל נסיון לדכא את הרוח האנושית, כי להעביר ביקורת, ומתוך מחשבה לומר שאתה לא תומך, לא שיכלית ולא כלכלית במשהו זאת זכות בסיס, ולקמבן את זה יחד עם חרמות שעושים על בתי עסק שמוכרים דברים מישראל בארופה זאת פרופאגאנדה עלובה, תעמולה שמשתמשת באויבים החמורים ביותר שיש לאנושות היום – מוסלמים חובבי ה”שריעה” החוק המוסלמי, הישר מימי הביניים

וכמו שהרעתי משמחה כשבית משפט הולנדי זיכה את חירט ווילדרס מפשע שינאה רק משום שחשף לעולם שהאיסלם מדבר בצורה ברורה על אלימות קיצונית ושנאת זרים, וכמו שאשמח כשיזכו את אליזבט זאבטיש’ וולף מאותן האשמות חסרות שחר רק בגלל כי הסבירה לקהל מערבי איך הנביא מוחמד לקח לו לאישה ילדה בת 9 ובגיל לא מאוחר בהרבה קיים איתה מצוות פרו ורבו, כך אשמח כשהבינה תחזור לראשם של מנהיגי ישראל והם יבטלו את השטות הגמורה הזאת

ואתם בינתיים, הגנו על הדמוקרטיה ועם זכותכם האנושית הבסיסית לחשוב מה שתרצו ולהגיד מה שתרצו, בכל מקום ובכל שעה, תמיד, ותחרימו כל מה שתרצו מצוותא ועד פירורי לחם שעושים בשכם, אל תתנו לפאשיזם מקום בליבכם

ככה זה נראה כשכולם חושבים אותו דבר - Kristallnacht