≡ Menu

Israel – Belgium 2-2

כשהייתי בכיתה ה’ באה המורה ואמרה שילד חדש יצטרף לכיתה שלנו, ושהוא בא מבלגיה

מעבר להתרגשות הגדולה שאחזה בכולם, שהרי מישהו ממקום אחר, מרגש ומתקדם משלנו עמד להצטרף אלינו היתה כמובן גם הסקרנות הבסיסית איך העיברית שלו וכמה הוא מכיר את מנהגי הארץ. הילד היה מארק, ובלגיה נראתה לי כמו המקום האקזוטי ביותר בעולם, וצריך גם לציין שאיריס (שהייתה חברה שלי בכיתה ג’ או ד’) היתה גם מבלגיה במקור (או אולי צרפת? מקווה שאני לא עושה פה בושות) וכך שני בלגים היו בשורותינו, אל אף שאני חייב לציין שלמעט אולי החודש הראשון מארק לא סבל מאיזה שהיא תדמית לא ישראלית

שנים אחר כך צ’ופי נסע לבריסל ללמוד שם ובביקור שלי אצלו פגשתי את אישתי לעתיד (ולהווה) וכך גם צ’ופי (בזמנו) וגם אני (בזמני) הפכנו בלגים

ובגלל שכבר אנחנו בנושא, הייתי רוצה להעלות כמה נקודות קטנות על בלגיה והבלגים, ככה להשכלה כללית

חלק גדול מהבלגים הם נטולי יומרות, ובטח לא קרובים לצרפתי הממוצע ברמת ההתנשאות התרבותית. למרות היותה מדינה די שסועה בין וואלונים (צרפתים) ופלמים (מן הולנדים) (ויש גם גרמנים בצפון) בלגיה מחזיקה מעמד ואפילו שיש שם בעיות פוליטיות חריפות מאוד, תראו שביום יום המדינה מתפקדת דווקא בסדר. העובדה שיש כל כך מעט פטריוטיות בלגית היא דווקא אחד הדברים היותר חיוביים במדינה הזאת, היתה תקופה ארוכה שחיפשתי בלגי שישיר לי את ההמנון ולא מצאתי, למרות שיש המנון לאומי ויש לו גרסאות בכל השפות המדוברות במדינה

דווקא הדימיון הרב בין בלגיה לישראל נטע תקווה בליבם של רבים שיש אולי סיכוי לפתור את הסכסוך המקומי שלנו, אבל בעוד שבלגיה שסועה בריב תרבותי ששורשיו במאה ויותר שנים של הסטוריה של קיפוח מתמשך (כלפי הפלמים) הסכסוך שלנו לבש פנים רבות אבל הוא באמת רק דתי, ואין שום דרך לצאת מהסכסוך הדתי הזה בשלום – תרתי משמע

האוכל הבלגי נחשב משובח, צרפתים נוהרים לבלגיה בתקווה לאכול טוב – יותר טוב מבבית שלהם, ובדרך כלל הם חוזרים מאוד מסופקים. על השוקולד אין מה לדבר, ואל תזכירו לי שוקולד שוויצרי כי הוא אפילו לא קרוב (חוץ משוקולד לבן שהשווצרים אומנים בהכנתו) ויש גם בירה, הרבה בירה נפלאה וכמובן צ’יפס ורטבים מכל הסוגים והמינים

אז אל תחשבו רע על בלגיה, זאת מדינה נחמדה ומסבירת פנים, ואני מקווה שתפגשו איזה בלגי חביב מתישהו שיראה לכם עד כמה אני צודק

Merci! Dunk U Wel! Belgium

לכבוד היום הלאומי של בלגיה שחל היום 21 ביולי

{ 0 comments }

השנה 1985, בוגרי הקבוצה שלי בכיתה ז5 (כולם בנים כמובן) מתאספים לשחק די אנד די, יעני דרקונים ומבוכים, כי מה עוד יכולים ילדים חנונים לעשות כדי להנציח את הסטיגמה שלהם, אם לא לדבר על מפלצות ממוצאות. אולי ככה זה היה יכול להראות למישהו מבחוץ, אבל האמת היא שהמשחק הקבוצתי הזה קסם לנו יותר ממה שהיה אפשר לדמיין, ולא רק בגלל הפנטזיה הנפלאה שהוא מכיל

אל תסתכל במשחק אלא בדירה הריקה, זמן האיכות והכיבוד תוך כדי

לא היה דבר שיותר רצינו מאשר עצמאות, שקט מההורים, זמן איכות עם אנשים שמבינים אותנו (חברים בני אותו הגיל) ושמעסיק אותם בעיקר מה שמעסיק אותנו (בנות, קצת מוזיקה וגם מדי פעם בנות) ואיזה שילוב של מזל קוסמי חבר לו כדי לייצר לנו הזדמנות פז שלקחנו בשתי ידיים, ולא עזבנו עד שנגמר לנו הכוח. צחי עבר לבית חדש, דנדש ומריח כולו כאילו יצא מהעטיפה, ומעבר להתרגשות שזה עורר היה גם בונוס קטן, הדירה הסמוכה לביתו של האחרון היתה פנויה, ריקה, ומחכה למישהו שיעשה איתה משהו, וכאן נכנס המשחק. התחלנו בקטנה, כניסיון

דוד, צ’ופי, צחי כמובן היו שם בטוח, אולי גם אבי (שלמיי) ומאוחר יותר אלון וגם מושיק שהיה גר ממש קרוב ככה שזה הסתדר לו מצוין. צחי היה הדאנג’ן מאסטר שזה אומר שהוא היה מספר לנו מה קורה, ואנחנו היינו משתוללים מהתלהבות ומתווכחים על כל מני שטויות כמו איזה קוביות צריך להטיל (של 8 פנים או של 12 פנים) ואיך בדיוק צריך לצעוד, מי מקדימה ומי מאחורה וכולי וכולי

היה הרבה כייף, רק שצחי היה צריך להראות לכולם מאיפה משתין הדג והרג לי את הדמות, בקור הרוח האופני ואפילו באיזה הנאה סדיסטית קטנה הוא אפילו לא מצמץ כשהודיע לי שירדו לי עוד 14 נקודות בריאות, ואני שעדיין לא הייתי מפגר רשמי עדיין הייתי חזק באלגברה בסיסית והבנתי שנקודות בריאות שליליות זה כנראה אומר מוות, והתבאסתי

זה היה רק זמני כי כל החברים התגייסו והחזירו אותי לחיים אחרי כמה זמן, וכדי לחגוג עוד סשן מוצלח של המשחק שמנו פעמינו לבורגר ר’אנץ כדי לאכול קצת ואולי גם לשחק קצת ב”מכונות” שהיו ממש ליד. ספרדי כפול היה מלך התזונה שלנו, חוץ ממושיק שהתעקש על המק-פיש, “מה יש לך מהמק פיש משה?” שאלתי אותו, מעשה דודו טופש המנוח. כדי להוסיף חטא על פשע המק-פיש הזה תמיד גם היה לוקח הכי הרבה זמן להיות מוכן (מן הסתם היה קפוא אחושילינג) ומה שקרה זה שבדרך כלל משה היה צריך להמתין עד שכולנו סיימנו כדי לקבל את ה… דבר הזה שהוא היה אוכל. גם אלון היה בוחר בנתיב הלא שגרתי ומקנח בנקניקיה, לי זה היה נראה לא הגיוני, כי נקניקיה אוכלים רק ב”מק-דיוויד” בכל אופן נמשיך לסיפור שלנו

ומעבר למשחק היו בעיקר גם דיונים של בנים בגיל 14, אחד הראשונים היה על למה לאלון אין (עדיין) שערות ברגלים והאם זה עובד לטובתו או לרעתו, ובגלל שהיינו לבדינו בדירה ריקה היינו יכולים אפילו להגניב איזה בירה ולשחק אותה גברים, לא שלהגניב בירה בכל קיוסק או מכולת היה קשה, לומר את האמת אני חושב שהיית יכול לקנות הכל בעזרת משפט המפתח “אמא שלחה אותי לקנות…” וזה היה יכול להיות קנט ארוך, בירה, וודקה או חצי קילו חגיגת פלוס שני באנגים (“אמא אמרה שתרשום, היא תחזיר לך אחרי שהיא תצא מהאישפוז”) ואף אחד לא היה אומר לך כלום

אם האפטר פארטי של דרקונים ומבוכים היה בבורגר ראנץ’ אז הקוקטייל שלפני היה בחדר של צחי, שם, מפאת הכבוד הראוי לא אפרט בדיוק מה היה אבל אומר שהיה כל מה שמוחו הזדוני של מתבגר יכול לבקש, כולל האוסף האולטימיטיבי של “ראשים מדברים”, וגם היה איזה יום אחד הזוי שמאיפשהו צחי הביא איזה נער אנגלי בן 16 לפרמט לו את המחשב (או משהו כזה) והוא ביקש תשלום ושיחה לאנגליה, לסבא שלו, וכל מה שהוא דיבר עליו בשיחה ההיא היה עבודת העץ המשובחת בחדר של צחי

Lovely woodwork, really wonderful, lovely woodwork

הא לך אויב אכזר! עכשיו איפה היוזר מנואל שלי, נראה לי חסר לי טינדר

וזה לא הסוף של סיפורי הדי אנד די אלא רק ההתחלה… כמעט בטוח שיבוא המשך

{ 0 comments }

הטור הבא באדיבות מאיר

סיפור אחד שאני חייב לספר – באופן חריג וחד פעמי כתוספת לבלוג של תלי. לחבורת הבנים המצומצמת של “הכיתה הטיפולית” בתיכון כבר יצא מוניטין ושמה הלך לפניה. לפני כל אירוע של השכבה או טיול או אפילו מפגש היתה נשלחת מורה זו או אחרת לדבר איתנו או לפחות עם אחד מהחבורה כדי לנסות ולמנוע “בלאגן”. וכך, ביום אחד בכיתה י”א יצאה שכבתנו (ייתכן שעוד שכבה הצטרפה אלינו) להצגה באולם ברח’ פנקס בת”א (זה שאהוד ברק יכול לצפות עליו מהחלון כי האולם בדיוק ממול אקירוב).

ההצגה הייתה בנושא קשה וכאוב, על משפחה הנמלטת על חייה בתקופת השואה ומסתתרת ביער או בכפר של גויים. ברור שנושא ההצגה לא היה מצחיק ולא היה מקום לשום הומור ולכן לא נלקחו צעדים דרסטיים אלא כצעד מנע בסיסי, החליט מי שהחליט ( פועה או ציפי רימון) להפריד את תלי משאר החבורה ולהושיבו צמוד לפועה , בערך 5 שורות מסוף האולם ואילו את שאר “הבעייתיים” (מאיר, ראובן, דוביק וטונה צדוק)  להשאיר בשורה האחרונה של האולם. אחת המורות, ציפי רימון, נשלחה לשבת במרחק מסויים מאיתנו על מנת “לשים עין” על הפורעים. ההצגה החלה ואנו היושבים בסוף האולם שולחים הודעות וקודים מסוגים שונים        לתלי המתוסכל שמדי פעם הציץ לאחורה ונראה בעיניו מה רב הוא תסכולו וכעסו על מצבו הנוכחי (מי רוצה לשבת על יד פועה) ו

וכך המשיכה לה ההצגה. בקטע מסויים של ההצגה שחקן שגילם דמות של ילד (עכשיו תקלטו את הזכרון שלי – עד כמה הוא מדוייק) אמר בקול ילדותי, קצת עבה ואידיוטי (ושוב אני מתנצל בעניין זה כי נושא ההצגה היה מאד רציני)  – “אני אוהב שאמא מכינה עוגה מהשלג”. רק סיים השחקן משפט זה ולפתע נשמעה, באופן מתוזמן ומדוייק כאילו היו אלו ארבעה טנורים גדולים, מהשורה האחרונה באותו טון הדיבור של של השחקן , (כאמור ילדותי, קצת עבה ואדיוטי) הדבר הבא – “דווווווווווווווווווואא” . אני נשבע, זה לא היה מתוכנן, אינני יודע איך יצא שדוביק, ראובן, יעקב ואנוכי הוצאנו מפינו בדיוק את אותו הסאונד ועוד בצורה כה מתוזמנת ומדוייקת (אפילו הפסקנו את הסאונד הזה בדיוק באותה השניה). גל ענק (ממש צונאמי) של צחוק שטף מכל עבר את האולם.

בזווית עיני עוד הספקתי לראות שני דברים, אחד זה את ההלם על פני אחד משחקני ההצגה ושני את פניו של תלי פקר (על יד פניה האדומים מכעס של פועה) שספק כעס עלינו איך עשינו זאת והוא לא על ידינו וספק קילל בליבו את פועה שישבה על ידו שמנעה ממנו להיות עם חבריו. ציפי רימון מיד רצה לעברנו ממקום מושבה הקרוב הצמידה את פניה קרוב קרוב (כמו איזה ערס שמאיים תוך הקרבת פניו) אלינו ולא הוציאה מילה. כך נותרה במבט בוז כאשר עיניה חצי עצומות מכעס במשך מספר דקות. כולנו הפנינו את פנינו בכדי שמבטינו לא יפגשו עם עיניה של הגב’ רימון, ושהיא לא תקלוט שכל אחד מאיתנו עומד להתפוצץ מצחוק. ואני? אני רק התפללתי שראובן לא יחזור שוב על ה “מצטערים” שלו (מהסיפור עם מיה המורה המחוצ’קנת למתמטיקה) כי אז לא אוכל לעמוד בפרץ הצחוק אשר ביעבע כבר בתוכי וגזר דיני עוד עלול היה להיות מועף מבית הספר.

למזלנו, ראובן שמר הפעם על שתיקה. כמספר ימים לאחר מכן ערכו עימנו שיחה קשה ונאמר לנו שאנו לא נצא יותר להצגות. כדי להוציא את חברי ואותי מהמדבר החברתי אותו רצו לכפות עלינו העלתי טיעון בפני הנהלת בית הספר (אני לא זוכר אם זה היה בפני ברוקר או אפילו בפני פועה) כי אני חושב שיש להמשיך להוציאנו להצגות מסוג זה כי חלקנו (ברור שהכוונה הייתה לראובן אבל לא רק) לא נלך לאחר תקופת בית הספר לאירועי תרבות מסוג זה וחשוב לחשוף אותנו לסוג זה של “תרבות”. ייתכן שאז התבשל אצלי הרעיון ללמוד משפטים (אפילו שאינני עוסק במקצוע) כי הטיעון עבד וההחרמה כנגדנו הוסרה. בכל מקרה, זה היה אחד הסיפורים הכי מצחיקים (ואתם יודעים שהיו המון) שחשבתי שראוי להזכיר ולספר

{ 1 comment }

Van Halen – Jump

{ 0 comments }

Band of Retards

מהר, לאיזה צד מסובבים את הניצרה? דרום או צפון? אני מכיתת מפגרים

 בכיתה י”א כבר נדרשנו להיות קצת יותר רציניים, ואפילו אני הבנתי שהעסק מתחיל להגמר וכדאי לפחות לתת איזה מאמץ קטן בלימודים כדי לא לקבל על הראש, וכמו תמיד פתיחת השנה היתה “דף חדש” בשבילי, אבל ה”טאבולה ראסה” שלי לא היה פשוט כמו של אריסטו והפילוסוף לוק, פשוט כי להם לא היו חברים מפגרים – ובמקרה שלי אשכרה מפגרים עם תעודות (לפחות בשם שבית הספר נתן להם) וזה לא שאני יורד עליהם, גם אם אתה מפגר ויש לך חברים מפגרים הם עדיין מפגרים, לא משנה

התחילה השנה והציגו לנו את המורה החדשה למתמטיקה, אני הייתי נחוש בדעתי להכנס לסיפור הזה ולהוציא ציון מכובד כי זה היה קצת דבילי שבערבים הייתי מבלה עם חבורה של גאונים מכיתת המחוננים של עירוני ד’ – כולל לעשות איתם חישובים על סטיות ידועות מראש בספרות מדע בדיוני (לא סטייה מינית, סטייה חישובית) ובבוקר הייתי עוטה כסות פיגור, אז אמרתי לעצמי שנגמרה החגיגה ומעכשיו לומדים, והייתי רציני

הדבר הראשון לעשות היה לבודד את עצמי מההשפעה השלילית של החברים אז ישבתי בקדמת הכיתה, זקוף וגאה ומוכן ללמוד. וכשנכנסה המורה הבנתי איך נפלתי, צעירה ומחוצ’קנת עד כאב, היא היתה הטרף הקל ביותר שנח לפיתחנו זה שנים, ואני מתוך החלטה עקרונית הייתי צריך לתת לזה לחלוף על פני. אבל החלטה זאת החלטה, ואני בשלי. התחיל השיעור ואיתו גם התחיל טיפטוף קל של עצמים קטנים לפגוע לי בעל מני מקומות בפלג הגוף העליון, חתיכות מינייאטריות של גירים הפכו לנשק תלול מסלול ונחו על הקודקוד שלי, חתיכות נייר לעוסות ודביקות על העורף, וככל שהבלגתי כך התחזק המטר הזה

וגם קריאות קטנות, כל מני מילות מפתח שנועדו לשבור אותי, נאמרו באויר, אבל אני הייתי חזק כמו סלע, לא מוותר. עד שהגיע הגיר ההוא, הגיר ששבר את גב המפגר. לא הרבה יוצא לראות אירוע שמחרב תכניות כל כך יפה כמו הגיר הקטן שעף בכיתה ההיא. תנועה קטנה של הראש שלי, זוית קטנה ממש, הגיר תלול המסלול מגיע משמאלי ומתפצח אל תוך האוזן הימנית שלי, ובזה תמו שנות לימוד המתמטיקה שלי

כמובן שהסתובבתי ונתתי להם בחזרה, וכמובן שהמחוצ’קנת העיפה אותנו כליל, והייתי עצבני אש, רק שאחרי חמש דקות של צעקות על החברים שלי במסדרון הגיח ברוקר, שהיה נרעש עוד יותר ממני לראות שזרקו אותנו מהכיתה. האיש המסכן לא ידע את נפשו, הוא ניסה להסביר לנו, בדרכו הנעימה, שאנחנו הולכים לאכול אותה אם לא נתיישר, אבל איפה הוא ואיפה אנחנו, וככה, הוא נותן לנו בראש ואנחנו משפילים מבט, לא יודעים מה לענות – והוא עדיין מדבר, אבל ברגע מסויים נגמרות לו המילים ומשתררת דממה, שתיקה ארוכה, ואז ראובן

“טוב, סליחה, מ צ ט ע ר י ם”

ואנחנו, במקום לשתוק או להסכים – נקרענו מצחוק, כי זה היה מצחיק, ולומר את האמת זה עדיין מצחיק אותי

ומאיר, מאיר בטח צוחק

{ 2 comments }

איש עם תיק שחור גדול

זיכרון קטן מימי בר-כוכבא, ויכול להיות שמה שהיה נראה לי כזכרון מאוד פרטי שלי הוא הרבה יותר רחב (ומיד תבינו מדוע), ביום רגיל לגמרי, בזמן הלימודים, היתה נכנסת המנהלת ואומרת שהיום יש לנו אורח מיוחד שבא לדבר איתנו ואחרי הקדמה קצרה היה איש אחד עם תיק שחור מאוד גדול נכנס לכיתה, פורק את התיק על איזה שולחן ופותח אותו, ממנו הוא היה מוציא גליון חדש, נוצץ וריחני של “אצבעוני” מה שהיה מייד הופך למשאת נפשו של כל ילד בכיתה

והאיש הזה היה מקריא לנו מהעיתון שלו, ומספר לנו איך יש שם משהו לכל אחד, מאקטואליה ועד סיפורים, מטבע ועד שירים. ובסוף הזמן הקסום הזה, שהיה נראה כמו כמה דקות אבל בדרך כלל היה לוקח חצי שעה הוא היה שואל אותנו אם נרצה מנוי על העיתון שלו, ונותן לנו פיסות נייר להחתים את ההורים. פיסות הנייר הללו היו אחר כך מופיעות בכל מני בתים בזמן ארוחת הערב, וכולנו היינו מתחננים שיחתימו אותנו למועדון הזה

אז נכון שהיום זה כבר לא היה קורה, ועוד יותר נכון שלהכניס ככה עסק לתוך בית ספר ולתת גישה ישירה לילדים זה לא לעיניין, אבל אלו היו באמת זמנים אחרים, והאיש היה באמת קוסם, כולנו הוקסמנו ממנו, וכל שנה הוא היה מופיע שוב וכל שנה היינו נופלים בקסמיו, וזה זכרון מאוד מתוק בשבילי

לאיש קראו מיכאל שיר,הוא נפטר ב2006 בגיל 83, הוא נולד בווארשה בפולין ועלה בגיל שנתיים עם הוריו לארץ, כתב שירים ופרסם ספרים, והיה מכתת את רגליו לאורך כל הארץ בבתי ספר שונים להכיר לילדים את העיתון שלו, ורק כשחקרתי קצת עליו הבנתי שמחיפה ועד אשקלון מכירים אותו, ושהמחשבה הזאת שבוודאי הוא גר מעבר לפינה ולכן הוא בא לבקר (רק) אותנו ככה, לא היתה נכונה, יאמר לזכותו שתמיד הרגשתי כאילו זה בדיוק כך, שהוא החליט באותו בוקר לבוא ולבקר את הילדים החביבים בבית ספר בר-כוכבא שכל כך קרוב לביתו

מיכאל שיר - איש עם תיק שחור גדול

{ 0 comments }

כמו שהיה לנו את מוניה ומודי היו גם ראג’י ונאג’י, שגם היו מכונים ראג’י הזועם ונאג’י הזועף – או אולי הפוך

באמצע אבן גבירול, איפה שהיום יש משהו אחר, היתה החנות הקטנה של האחים הזועמים והזועפים, ומשם היינו “שולחים” לוטו, והם, ממש כמו מקביליהם מאזור כיכר המדינה, לא סבלו ילדים. ככה שהם היו מאיצים בנו לסיים למלא את הטופס ולעוף משם. החששות שלהם היו מוצדקים כי לא מעט חברה דפקו להם כל מני בפלות ועינינים מהצד, למרות שעינו של ראג’י הזועף היתה בוחנת בדקדקנות כל תנועה שלנו

מאיר היה מגדיל לעשות ומשחק אותה חבר שלהם, וכשהיה יחסית ריק בחנות באמת היו מדברים איתו קצת, אבל אם היה איזה דרבי באוויר או פרס גדול בפתח, מאיר היה זוכה לאותה קיטונת של חוסר אהדה משניהם, ועם כל זאת מדובר בשני אייקונים של השכונה הישנה.

{ 0 comments }

בטח שמתם לב ש

בכותרת של האתר מופיעים עכשיו שני אייקונים מנעורינו

משמאל מכשיר אטארי ומימין מחשב קומודור 64 שהיה נטען עם קסטות

{ 0 comments }

Who in the Devil are You?

עד שלא תקח מספריים ותגמור עם הפארסה הזאת אני לא מתייחס אליך - ליפה אדירה

הקרדיט למשפט האלמותי שייך לאלון, ויותר מכל מסמל את התקופה, היינו מתאספים באיזה דירה – לרוב של יהודית, ושם היינו עוסקים בגילוי אובססיבי של כל מה שהיה נראה לנו בוגר. היה הרבה סקס באוויר, היו דיונים פוליטיים והיה גם אלכוהול, צעדים ראשונים ולא מדודים יחד עם שלשה חברים שילכו איתנו כברת דרך

על הסקס – בלי לפגוע, היו מתקדמים יותר ומתקדמים פחות בענף המין בכיתה י’ אני הייתי שייך למתקדמים פחות (אבל לקראת סוף השנה כבר עברתי שידרוג מרשים) ויהודית היתה שייכת למתקדמים יותר. אם להשתמש בשפת המונחים של עירוני א’ היא היתה אפילו מכיתת מחוננים. ילדה יפה ונעימה, באנגלית אומרים על אישה יפה שהיא לא מכבידה על העיניים ויהודית עם עיניה היפות היתה יכולה למלא שעות של התבוננות. היא גם היתה ילדה נבונה ותלמידה טובה, והפעם הראשונה שראיתי אותה היה בבית של דניאל (שהיה חבר שלה) ואח של דניאל (מייק) תקע לי ברפק בצלעות (שהרגשתי גם חודש אחרי)(למי שזוכר את מייק זוכר גם שהיה בנוי כמו גלדיאטור, והיה כולו נשמה וטוב לב) ואמר לי במבטא אמריקאי “התסתדר אח שלי, אה?” אני, שלא היתה לי חברה לא יכולתי אלא להסכים בשתיקה

אז כל מה שהקיף את יהודית מייד זכה להילה של מין, וכל בת שנראתה בסביבתה זכתה לקצת מהפורענות שננקפה לזכותה של האחרונה. אבל זה לא היה רק זה, היו לנו גם חברים מהשכבה שמעלינו, והם היו פעילים פוליטיים, לימים חותי מכתב השמיניסטים המפורסם, וכל הישיבות שלנו היו בעלות חשיבות עצמית, מינימום טרוצקי והחברה מנסחים עוד מניפסט קומוניסטי. היינו מדברים על הכיבוש ועל הרוע של הימין והרבה דברים אחרים, שבתכלס רובם היו בליל של רעיונות חצי אפויים ולא ממש ברורים

טיול קטן בערב שכזה, כניסה דרך הדלת, דרך מסך עשן הסיגריות, מצד שמאל הדלת לחדרה של בעלת הביית (שלפעמים היתה סגורה עת היתה מתבודדת עם מישהו) וקדימה אל תוך הסלון, מימין ארון האלכוהול, פתוח. על הספות כמה זוגות עסוקים בלחפש נפט אחד אצל השניה, אל המטבח ובדרך ליד השרותים (מישהו מקיא) ושם במטבח, אח של דני מדקלם שירה, וחבריו מתווכחים אם צריך לחזור לקווי 67 או לקווי 48

וחזרה לסלון, שם אלון עסוק בלספר איזה סיפור מצחיק לחמישה או שישה מאזינים, ובאמצע מסתובב ורואה את ילד שלא הכרנו, עם ליפה אדירה, ושואל אותו (באנגלית – זה המקור, רובינו העדפנו לקיים לפחות חצי מהשיחה שלנו באנגלית) ” מי, לכל הרוחות, אתה?” ומבלי לחכות לתשובה מסתובב וממשיך את הסיפור שלו

הרבה מחברינו לשכבה למדו הרבה דברים ועשו דברים באותם ערבים, ורק אני חשבתי שהמיקום של הביית של יהודית ממש טוב – כי תוך שתי דקות היית יכול לזרוק לסל בהיובל, עינין של פוקוס כנראה

{ 0 comments }

כיתת ספורט

איך אפשר מבלי לדבר על כיתת ספורט

איפשהו במהלך כיתה ו’ התחילו לדבר על כך שחלק מאיתנו ילך לכיתת ספורט בעירוני א’ לי לא היה ספק שאני לא הולך להיות בכיתה הזאת, לא כי הייתי פדלאה אלא כי לא הייתי ספורטאי בשום צורה שהיא. וכמו שבתיכון שלנו עסקו באופן משעשע בנתינת שמות שלא אומרים שום דבר, ומכיוון שבטח גם היה איזה בונוס כספי קטן מאחורי זה אז יסדו את כיתת הספורט שרבים מחברי בבית ספר היסודי נמנו עליה ועוד יותר רבים מחברי לעתיד פקדו אותה

בעצם כיתת ספורט לא היתה צריכה להקרא כך, אולי היה הולם יותר לקרוא לה כיתת עורכי דין (כי בסוף יצאו ממנו יותר עורכי דין מספורטאים) ובתכלס לא ידוע לי על ספורטאי אחד בודד שהיה בכיתת ספורט, אין אפילו אחד שאני יכול להראות לילדה שלי את מדור הספורט ולהגיד לה “את רואה את זה? היה בכיתה המקבילה, כיתת ספורט” וכמו שהבוז והקלון היה נתון למי שנפל בכיתת המפגרים כך היראה והגדולה ליוותה את תלמידי כיתת הספורט

כיתת ספורט עמדה על הפודיום של בית הספר התיכון בתור “הכיתה” תלמידי על, בהכנה להיות אזרחי על, הפרוייקט הארי הקטן של בית הספר שלנו. בכיתה ז’ היו להם שעורי ספורט מורחבים, ובעוד רובינו, תלמידי הכיתות הרגילות, פחדנו מחיים ושולה ואורי ואלוהים מי יודע איזה עוד מורים היו שם, הם דיברו איתם כמו חברים וצחקו איתם. המסוקסים והיפים, מדלגים כאיילות שלוחות, רצים כמו סוסי ערבה מסביב למגרש, ולוקחים פיבוט כמו עבדול ג’אבאר – הם היו הטיטאנים של התיכון

הנה, מרחוק, ממרומי הקומה הרביעית והאחרונה של בית הספר נתבונן בהם רצים שוב שני קילומטר, הנה הצמרות הגבוההות, יואב תמיר ורוני מתקדמים לאט, חגי במאסף ויובל מחפש איך לצאת מהמרתון הזה, עודד באמצע מעביר את הזמן, ומי זה, רץ כמו שד, חותך את המגרש בראש מורם, אם לא היונה שלנו – עם טרינינג

במשך שנתיים ההפרדה בין כל מה שהיה כיתת ספורט ולא היה כיתת ספורט היה כל כך עמוק שאני בכנות לא זוכר הרבה ממה שהיה איתם, אבל כשיצאנו מהחושך הזה קיבלנו את פליטי הספורט, סמל לבריאות ועוצמה יהודית כשרה. בניגוד גמור לכיתות ז4-5 ואחר כך ח4-5 הם לא היו מבקרים את חדר העישון שלנו, הם היו מביטים בחשדנות מעבר לפינת העישון, מה קורה שם – למה הם מוציאים עשן מהפה שלהם? הם שאלו אחד את השני תוך כדי כפיפות בטן

לכיתת ספורט היה גם את המעגל החברתי שלה, שלא היה לקוח רק מבית ספר, הצופים היו חלק מההוויה של כיתת הספורט והם (תלמידי הכיתה) דאגו להשאר בצופים עד גיל מאוחר ולהשתלב בהנהגה, חלקם נהיו רשגדים וכל מני שמות כאלו, חלקם דאגו לשמור כמה סנדות לחתונה. וכך היו מגיעים לבית ספר חברים שלהם שלא הכרתי משום מקום, ושכמו שהיו חברים של כיתת ספורט היו ממש לא חברים שלנו, וככה גם הכרתי אחד, סופרמן, שהיה בא לבקר את חבריו ותמויד מסתבך במכות תוך כדי. כמה משעשע היה לראות את אותו סופרמן עומד על מדרגות השכובית שלי הרמת הגולן כשהגיע אלינו אחרי שנפל מחל הים או ממקום אחר, וכמו כל דבר בצבא, כל מי שהיה סממן קל ביותר של האזרחות או החיים לפני הצבא קיבלתי אותו בברכה

היה מספיק לראות את האינטראקציה של החברה האלו כדי להבין את הפיזיות המופרזת שלהם, של האובר-ישראליות שלהם, טפיחה על השכם הפכה לשוס שהיה יכול בקלות להכניס אותך לצילום בבית חולים אם לא היית מוכן (חגי אני מדבר עליך) ומכות ידודיתיות היו בקלות נגמרות בביקור במוסך

עודד ותמיר היו חברים, וכמו שתמיר תמיד ידע להוציא אפילו אדם שליו מהכלים במהירות בלתי רגילה הוא עשה זאת גם לחברים, ואת עודד לא היה קשה להדליק, אז הם רבו על איזה משהו מטופש, ועודד בעט באוטו של תמיר, תוך כדי שהאחרון נוהג בו, והבעיטה נגמרה בביקור במוסך כי כל הכנף של האוטו התעקמה כאילו היתה בתאונה

והיה גיל דק, שכמעט בכל הזדמנות היה מתגרה במישהו למרות שהיה קטן ולא חזק במיוחד, ותמיד איכשהו אכל מכות – אפילו בוויכוחים שלא היו קשורים אליו, ולבסוף בכיתה י”ב הפכנו כולנו שיכבה אחת, וכיתת הספורט הפכה זיכרון נעים

קבלו - יונה עם טרינינג - פרידריך זה לכבודך

{ 6 comments }