≡ Menu

הלו, סה פיליפ לדו?

בונז’ור פיליפ, סה ז’אק

זוכרים? אם לא, ואם לא זיהיתם עד כה מדובר בשורות הראשונות של ספר הלימוד בצרפתית, שאפילו תלמיד “זורק” שכמוני עבר עליהם – כי כולם יושבים בשעה הראשונה של השעור הראשון בצרפתית. אבל לא לקח יותר מדי זמן עד שהמורה, אן מרי גינת, החליטה שאי אפשר לסבול את נוכחותי בשיעורים (דרך אגב לא הייתי מפריע או משהו, פשוט לא הייתי תלמיד מזהיר) ואני נשלחתי לאחר כבוד לשעור “העשרה” ושוב, אי אפשר שלא לצחוק נוכח השימוש הציני במילים בבית הספר… כמו שטיפולית היה בתכלס מפגרים העשרה היה “קחו משהו ותתעסקו איתו רק אל תפריעו לשאר הילדים” וככה נשלחנו אנחנו, מאותגרי הצרפתית, לנסר עצים בקורס נגרות (מלאכת ביית עלק, מתי פעם אחרונה ניסרתם מתקן למעילים בצורת תוכי מעץ וציפיתם אותו בשמונה שכבות של לכה) ולעוד כל מני משימות משמימות שכל קשר בינם לבין “העשרה” פשוט לא קיים

ובעוד הפנקופילים נקטלים באוהלה של חרגולית (צרפתית) אני ועוד כמות לא מבוטלת של חברים היינו מחפשים מה לעשות עם עצמנו, ובעיקר איך שלא יתפסו אותנו מבריזים משלל שיעורים חסרי תועלת, ואני עד היום חושב לעצמי מה היתה המורה גינת חושבת לו ידעה שאני מדבר (נו, אני קצת מגזים פה)(בו נסגור על מנסה לדבר) צרפתית ביום יום שלי, עם צרפתים קשי יום, ועוד יותר הייתי רוצה לחזור בזמן, לפגוש אותי משחק כדורגל עם פחית – לתת לעצמי כאפה כשאמרתי “מי צריך צרפתית? מתי אני אדבר צרפתית בחיים שלי חחח…” ילד טמבל

אסקה ווז אווה חומוס ציפס סאלאד? רסובאר און פלאין - פם פם בצרפתית

מה ארבע פעמים עשרים ועוד שש? מה? דבר רגיל

* לכבוד יום הבסטיליה, יום העצמאות הצרפתית והתבוסה שהאספה הלאומית הנחילה לשיטה הפאודלית

{ 0 comments }

ברוקר

בתוך כל הבאלאגן שהיה עירוני אלף היה גם איש אחד מיוחד, מישהו שלא היה שייך לזמן או למקום, ושסירב בנימוס לקחת חלק בטירוף החוגג סביבו, האיש הזה היה מרכז השיכבה שלנו כשהגענו לי’א ושמו יוסף ברוקר

כמו אציל הונגרי בסוף המאה השמונה עשרה ברוקר היה מתעלם בנימוס מכך מה שהיה זר לו, כל מה שעשה לו הרגשה לא נעימה או כל מה שאיים עליו, הוא היה מנדנד את הראש קלות שמאלה וימינה (נדנוד קטנטן) כמה פעמים עד שהראש היה חוזר להתייצב ובאיטיות מרים אצבע כדי לדרוש את תשומת הלב המגיעה לו או אולי כדי לרמוז שהנה עוד רגע הוא מתפרץ (לא קרה) ולברוקר היו חולשות לא מעטות, והחולשות הללו הכתיבו לנו לחלק לא קטן מאורחות חיינו בבית הספר

הוא היה צריך בכלל להיות שגריר או אינטלקטואל חריף שעובר מסאלון פריזאי אחד לשני, ובמקום זה כבלו אותו לביניין המכוער ולמנהלת הפוליטית, זאת שהיתה ספונה בחדרה רוב הזמן או אצל פטרוניה בבינין העירייה וכל ההתרחשות סביבה היתה בהמתית וגסה ומכוערת, כל שרצה היה קצת שקט וקצת תרבות, וגם אולי קצת גינונים אירופאיים, לא המון, אפילו רק עשרים דקות בהפסקה פעם בשבוע

ופעם בשנה הוא היה חוגג את היום שלו, הנצחון שלו על הבאנליות המקרית של חיי בית הספר, הרסיטל. כמו מנצח בטוקסידו הוא היה מתהלך ביננו בחולצות הכחולות, כמו באביר בשריון על חוף הים של תל אביב ביום חמסין, רק הוא מבין למה הוא עושה את זה לעצמו. והיו גם המורים, לא לגמרי נאמנים לרעיון הביזארי אבל עדיין צייתנים מספיק כדי להורות באצבע תקיפה על תלמיד שעושה רעש שבפעם הבאה – זה החוצה, או גרוע מזה

ואנחנו, כמו ניצבים בסרט לא שלנו, ידענו שכל מה שצריך לעשות זה לשתוק ולתת לשיירה לחלוף, לשרוד את השעתיים האלו ולהמשיך הלאה. אבל כמו חתול עייף בלילה תל אביבי שלא יכול לעצור מלהתמגנט אל הפנסים של המכונית הדוהרת אליו כך גם אנחנו לא היינו מסוגלים לעצור את המוזה ההיסטרית שנחתה עלינו עם כניסתינו לאודיטוריום.

הנה תמיר מגורש, יוצא החוצה בעודו מוחה דמעות של צחוק מעיניו, עודד מנופף לו לשלום, ותוך כדי כבר נכנס לוויכוח עם מורה אחר שמזהה ניצוץ מרדנות אצלו, לא יקח הרבה זמן וגם עודד ימצא את דרכו החוצה, אחרי כאפה לעורף של מתבונן תמים מכיתתו. מאיר בעט בדוביק, דוביק זרק גיר על  ענת, חברה שלו מכיתה ח, אבי מגורש אחרי שהתחיל מכות עם טל והרשימה ארוכה מאוד

אבל לברוקר זה לא ממש מזיז, הוא עומד בצד, מכניס את הנגנים ומוציא אותם, מכריז על הקטע הבא ומעודד מחיאות כפיים מהמרפסות, זאת החגיגה שלו ואף אחד לא יגרום לו להפסיד אותה, גם אם כל בית ספר יעמוד בחוץ

תצא בחוץ! מריץ בדיחות עם דרור! יש קונטטה באויר פה

לא קשור, אני יודע

oh look howard is being eaten

 

{ 1 comment }

עשה לה קורצברג

אם הייתם מבלים מספיק זמן במסדרון כיתות ח׳ הייתם חוזים במשהו מעט מוזר. חילופי דברים שלאט הופכים לצעקות ואז שקט, רעש גרירת כסא, צעדים כבדים, דלת נפתחת ו…. קורצברג

קורצברג: טריקה היפר חזקה של דלת הכיתה. המנהג נהוג אך ורק ביציאה מן הכיתה, ובדרך כלל כתגובה לענישה או להוצאה מן הכיתה לרישום או גירוש מהשיעור. לאחר המעשה הטורק חייב, על פי הנוהג, להתרחק מהדלת בהליכה מדודה ולא לשעות לשום קול או פקודה הבוקעים מאחוריו, אם הטורק מסתובב ועונה או חוזר כשהלך אל הכיתה מבוטל הקורצברג. בספר ההגדרות הפסיכולוגי כבר ציינו ״קורצברג ללא הבידוד הנפשי הכפוי מרצון על הטורק אינו קורצברג״ ועוד מוסיף המילון החדש לקרימינולוגיה ״אקט הטריקה ב״קורצברג״ הוא הקטרזיס של הויכוח בין תלמיד למורה, התלמיד כופה את סיום הויכוח בסדרת תנועות מוטוריות שסוגרות את הגולל על כל משא ומתן עתידי״.

מבחינה פיזית המעשה היה נראה קצת כמו מה שנקרא ״דרייב״ בגולף (המכה עם המקל הרחוק ביותר, למרחק הגדול ביותר), עת הגיע הבחור לדלת הוא היה פותח אותה בחטף, בתנועה אחת מהירה ואז מתקדם שניים שלשה צעדים עד שעבר את מפתן הכניסה, אי אז היה מתקין את עצמו כשגבו עדיין אל הכיתה, ויד ימין שלו נמתחת שמאלה, אוחזת בכנף הדלת ואז, תוך סיבוב שמאלה כל הגוף נע על ציר והיד הודפת את הדלת אל המסגרת.

מזכיר לכם שהדלתות האלו היו עשויות מתכת.

ותוך כדי הסיבוב היה לו פתח צר להתבונן בפרוצפה הנדהם של המורה, שניה לפני שכל הכיתה רטטה תחת הרעש

אותו דבר, רק עם דלת, בלי כדור ובלי חמישים מליון צופי טלויזיה

{ 0 comments }

לחובבי הפילוסופיה המזרחית (סינית לא עירקית) מוקדש הפוסט הבא

במאה השישית לפני הספירה חי באזור סין איש בשם לאוצה, הוא היה הספרן הראשי של הספרייה של הקיסר, ולמרות שלא היה לו בית ספר היה מקבל מאוד תלמידים ומבקרים ומדבר איתם על דברים שונים. לשם לאוצה משמעויות רבות “מורה”, “אדון” וגם “הזקן”, לאוצה היה בן זמנו של קונפוזיוס ונאמר שבזמן שהאחרון היה עומל על הכנת הדת להמונים, לאוצה נתבקש לעזוב את הספרייה הקיסרית ולעזוב גם את מולדתו סין

לאו-צה עלה על הבאפלו שלו (ויש אומרים שהיה זה שור) ויצא את דגבולות הקיסרות, כשיצא העניק לשומרי השערים את משנתו ארוזה בתוך שמונים (או יותר) כרכים, ספר אחד אדיר שמכיל את הפילוסופיה טאו אטה צ’ינג (ממולץ לכולם – אבל לקחת בקלות, לא לחפור) ועד היום תמצאו את הציורים האייקוניים שמתארים את לאוצה על השור רוכבים מערבה והרחק מסין ברחבי המזרח

ודיטל עזב את עירוני אלף, אחרי תקופה מעט סוערת, ובוודאי אחרי שכבר הביע את דעתו דבצורה חופשית על המוסד החינוכי שלמדנו בו, הוא מאס בתכנית הלימודים, המורים והשיטה והחליט שיותר טוב בלי, ובין לילה מעמדו, שהיה גם כך חזק בעיני, הפך מצופה זהב. דיטל היה חופשי, בוגר וללא מורא, והיו לי את כל הסיבות לקנא

דיטל הגיע מהיובל, שם הוא זכב כבר מזמן למעמד מיוחד, ובעירוני א’ הוא היה גשר נדיר בין כיתת הספורט (שהיתה מלאה בבוגרי בר-כוכבא – על כך בפוסט “כיתת ספורט”) לבין ז’4 וז’5 שהיו בוגרי היובל, היכולת שלו בכדורסל הכירה אותו לכולם, והמזג הנח, שהיה לפרקים מתחלף ברגזנות קלילה, גם התאים לכולם. אבל מה קרה שגרם להחלטה ליפול ולעזוב את בית הספר, מה היה הקש ששבר את גב הגמל אינני יודע, מה שבטוח זה שהאופציה לקיים חיים חופשיים בוודאי היה חלק מזה

ודיטל לא היה היחיד שעזב את בית הספר, כי היו כאלו שנדדו ל”שלווה”, כמו מכונית משומשת שנמכרת שוב ושוב ולבסוף מגיעה אל מגרש הגרוטאות, בית ספר שלווה היה התחנה האחרונה של התלמיד העצלן-גרוע- או פשוט טיפש. ואלו שנדדו לשלווה מעולם לא חזרו, זאת היתה דרך חד כיוונית שלא הטלנו ספק ביציבותה. היו גם החברים מהאינטגרציה שאורח פלא, כמו הדינוזאורים, נעלמו יום אחד מהרקע, ואף אחד לא שאל איפה הם כי האמת שרבים מאיתנו היו מבסוטים מההעלמות הזאת. והיו גם כאלו שנמלטו מעירוני א’ כאילו חוששים שיידבקו במחלה או בתסמונת, חברים שלי רוני ודודו שניהם ברחו, רוני לעירוני ד’ ודודו לגמנסיה

אבל דיטל היה שונה כי הוא ידע את הדרך. ואותו מהלך מבריק הוליד אחריו אינסוף דברים שנהניתי מהם, ורק לחשוב עליהם מעניק לי סיפוק עד היום. אחד מהם הוא הצפייה המשותפת באן בי איי בזמן אמת, בשעות לילה, רק ילדים מטורפים על כדורסל מסוגלים לכך (ואחר כך נהגתי להשוויץ בפני אמריקאים שאנחנו היינו רואים משחקים בשתיים בלילה) והיתה גם הפיצה מקפיצה שאם היית רוצה היתה מתכסה שבשמיכה מדוייקת של פסטרמה (דיטל מצא פסטרמה עם היקף זהה לפיצה) והיתה שתייה ואירוח כיד המלך. וזה לא היה נדיר לשמוע את דיטל ואותי מחליפים הערות כמו “טוב, אם זה נמשך ככה עוד פוזשן אז זה סגור” בלחש, כי איייל ומאיר כבר היו בחלום השלישי, שרועים עם פה פתוח על הספה מול הטלויזיה

והיתה גם שחורית הנהדרת, ופסל של איש עם נחיריים מורחבים שמאיר אנס כל פעם שהיה משחק של מכבי בטלויזיה, היה את הסוזוקי “מרכבות האש” ויותר מכל היו הכיבושים המזהירים של דיטל והנון שאלאנט שבו הוא התייחס אל הכל. וכמו שיכל לנהל איתך שיחה אינטליגנטית על כל נושא בעולם היה יכול גם לשלוף את ה”וזה רק אומר שאתה בהבנאדם הכי מטומטם בעולם” שלו, מחליף ערוץ בכל רגע, נאמנותו אינה נתונה לאיש. כך דיטל

בטאו אומרים “טאו שהינו טאו אינו טאו” וכמוהו דיטל, וטוב שכך.  – תודה

לאו-צה מחפש את הספר שדיטל לקח ממנו במאה החמישית לפני הספירה - מעולם לא מצא - לכן הלך מערבה

{ 2 comments }

Inflatable Art – Fantastic

{ 0 comments }

Taipan! The Best of Apple 2C

שבו ילדים והקשיבו איך פעם, לפני שנים רבות, ילדים היו משחקים במשחקי מחשב שהיו נטענים מדיסק שהיה נכנס לתוך כונן – שהיה יותר גדול מכל המחשב של אבא שלכם היום (ובטח יותר כבד) – כן, כן. זה לא חלום, האפל 2 סי שלי היה מחמד ליבי, והמשחקים ששחקתי איתו היו מופלאים יותר מכמעט כל משחק שפגשתי מאז, אבל היה משחק אחד, ממכר ואימתני וקראו לו “טאיפן” והוא היה תאוותי היחידה

אל תספר לי על תלאותיך בים אלא על התוצאה בטאיפן

היינו משחקים כל מני דברים שעל המחשב שלי – וגם לחברי דוד טורנר היה כזה, והמרתונים שלנו עם טאיפן היו כייף אמיתי, צחקנו התווכחנו ובעיקר עשינו שטויות, והפוסט הזה מוקדש כולו לדוד

היינו גם משחקים בחבורה, אייל גוהר, צ’ופי ודוד היו באים אלי וכולנו התחרנו זה בזה, במיוחד ב”אולימפידה”, ובזמן שלקח למשחק לעלות היינו משחקים כדורסל ספוג בבית שלי, לפעמים גם אסף הצטרף אלינו

עם הזמן המחשבים השתכללו וגם המשחקים, היינו מבלים די הרבה במשחקים ליד הבורגר ראנץ’ בכיכר מלכי ישראל, זאת היתה עסקת קומבינצה מצוינת, ספרדי כפול, רוטב אלף האיים (שהיום עם אקדח לראש אני לא נוגע בו) ואז סשן של שעתיים משחקים במכונות

 

{ 1 comment }

בואו נרגיע רגע

תודה לכל החברים ששלחו אימיילים או ענו דרך פייסבוק, וכל אלו ששאלו את החברים שלהם אם הם דיברו איתי והאם זה נכון שהתחרפנתי סופית

לא, זה לא מדויק, ובואו נרגע כולנו כאן. הפרוייקט 40 על 40 הוא בשביל כל מי שגדל בתל אביב באותו זמן כמונו, הוא בעיקר בשביל החברים שלי שמן הסתם היו שם רוב הזמן איתי, הטורים הם לא איזה תעוד היסטורי קטנוני וקנטרני אלא סיפור סופר סוביקטיבי (תנסו להגיד את זה חמש פעמים רצוץ) שמקווה להצחיק, לעורר מחשבה, להזכיר לנו מעשים קטנים ורגעים קטנים של חסד. אני חושב הרבה פעמים שהייתי בר מזל לפגוש את החברים שלי, ששעות של צחוק והנאה וגם שעות של ויכוחים וחוויות מקיפים אותם

הייתי רוצה להזכיר לכולם טוב לב של חלק מהחברים שלי, הייתי רוצה להזכיר עד כמה בלתי ראויים היו חלק מהמורים שלנו והייתי בעיקר רוצה להזכיר לנו, רגע לפני שהילדים שלנו מתבגרים, איך אנחנו היינו ואולי לתת לילדים שלנו יותר חופש פעולה ממקום של הבנה

לא, לא מרגיש משבר גיל ה40, רוצים לצחוק על זה או עלי – בכייף, אם זה גורם לכם לצחוק אז לכו על זה. לא אני לא רציני בכמעט כל מה שאני אומר, אני קצת ציני כי זה עובד טוב כשכותבים

הסיפורים האלו הם שלי ושלכם, תנסו להנות מהם כמו שהם – בלי לשלוח אותי למרפסת בסנט מוריץ (דהיינו מסוד הבראה) אני סבבה

{ 0 comments }

דורון, מיקי, ברצלונה

(פוסט מכביסטי טהור – אם אתם לא אוהבים כדורסל או את מכבי לא בטוח שזה בשבילכם)

היו המון משחקים גדולים ביד אליהו, ועוד יהיו משחקים גדולים, אבל את העשור שעליו אנחנו מדברים ציין דבר אחד מרכזי וזה היה ההזדקנות (יש שיאמרו התגמדות) של גיבור ילדונתנו מיקי. האיש/אגדה הלך והתבגר ועם הזמן היה ברור שבעוד עונה או שתיים הוא יפרוש, כבר לא בשיא, רבים מאיתנו היו צריכים לסבול כשראינו אותו מחטיא ליי אפים שפם היו הלחם והחמאה שלו, הזריקה המכוונת מפינת המגרש היתה פוגעת בחישוק הסל ונמלטת ממנו בזוית, ובמהרה מצאנו את עצמנו בסיטואציה בלתי אפשרית, מייחלים שיעלה למגרש אבל שלא יעשה בושות

בשנת 1988 היריבה הארופאית הגדולה של מכבי היתה ברצלונה, כמובן שהיתה גם מילאנו, אבל ברצלונה הסתמנה כיריב העיקרי (מה שבסופו של דבר לא היה נכון) וסאן אפיפניו ונוריס היו שמות שהטילו אימה בלב כל מכביסט. ארואסטי פרש וג’מצי היה חזק ברוטציה, מיקי החל להדחק החוצה וכולנו כאבנו את התהליך. אבל אם הייתם מזדמנים ליד אליהו ערב חורפי אחד כדי לראות את מכבי נגד ברצלונה הייתם עוברים משהו שלא ניתן להסביר במילים ויותר מכל, הייתם רואים איך בקצת פחות משלש דקות מיקי ברקוביץ עולה כמו עוף החול ומנצח לבדו קבוצת פאר, והאמת שאם לא הזדמנתם להיכל לא ראיתם את המשחק כי היתה שביתה בטלויזיה, זאת היתה הצגה למנויי מכבי בלבד

מיקי, בן שלושים וארבע, כבר לא הסייח הצעיר שהיה ושומע את הקולות מהיציע שקוראים להחלפתו התמידית, לקח על עצמו משחק שהתנהל במהירות מסחררת ולא נטה לצד מסיום באופן עיקבי, אבל בדקה ה37 של המשחק ברצלונה הובילה 107-100 ובזמן ההוא אם היית מוביל ביותר מארבע על מכבי בדקות האחרונות היה לך סיכוי לא רע לנצח (וזה היה נדיר) הפנים החיוורות של כולנו הראו לאאיטו מאמן ברצה שהכל אפשרי והם דהרו לניצחון. ואז מיקי

ריבואנד, עצירה בצבע, שלשה, עונשין, וחדירה לסל, הכל עשה מיקי ונתן ל9 שחקים על המגרש שעור בנפש של מנצח גדול, הגדול ביותר שידענו, הפוזשן האחרון היה של ברצה למשהו כמו שבע שניות וההיכל רעד ורטט, לדעתי הוא התרומם בחצי מטר, כל מי שיכול דפק על גב הכיסא שלפניו והרעש היה בלתי יאמן ואז, פספוס וכדור אבוד – נדמר הזמן – מיקי – סליחה, מכבי מנצחת 108-107 והשמחה היתה כמעט זהה לנצחון בגמר גביע אירופה

רק אני ביזבזתי עשרים שניות מכל זה כי שוטר החליט שאני עושה יותר מדי רעש, ובלב המהומה שפ לי יד על הכתף, אני הייתי קצת חם (מעניין למה) ותוך כדי סיבוב דפקתי לו סטירה (לא ראיתי מי זה ששם עלי יד) וזה לא עזר לי, אבל אחרי כמה מילים והתערבות של אבא שלי שחררו אותי מהעינין, היום היו שמים אותי בכלא

לא היה ולא יהיה כמו מיקי, וכולנו שראינו אותו במיטבו צריכים להודות למזלנו הטוב

העביר אותנו את המדבר - מם יוד קוף יוד

{ 1 comment }

היי, הנה ג'יזוס, בואו נלך נגיד שלום כמו שאמרנו כשדחף אצבעות למצורעים the flying house

השנה היא 1985 ובכל בבית בישראל יש חידוש מרנין, ההגמוניה של ערוץ אחד מתערערת נוכח השידורים החצי מיסיונריים של ערוץ “המזרח התיכון” באנגלית או בפשטות – “לבנון” בפי כל מי שצפה בערוץ. וכך הרייטינג של ערוץ אחד (והיחיד באותו זמן) היה צונח בתחילת השידורים בערבית בשעה חמש וחצי – שש (לא מבין למה השעה הכי טובה לילדים היתה השעה של מלעושלי מלקודס) וכולנו היינו נהנים מההרצאות המלומדות של הכומר האונגליסטי, החצי מוטרף, פאט רוברטסון במועדון ה700, וכדי לספק קצת קונטקסט היינו בודקים גם את עלילות הביית המעופף, ולו רק כדי להבין את החיבה היתרה שכל האנשים בערוץ החביב ההוא נטו להיפי מדמם בשם ג’יזוס

אבל השוס האמיתי היה מתרחש בערב יום שבת, אז היו לוחמיו המסוקסים של ג’יזוס לובשים תחתונים מבריקים ומסכות והולכים מכות, לרוב בכאילו ולפעמים על אמת, אבל לרובנו זה לא שינה, זה היה הדבר הטוב ביותר בטלויזיה, מבחינתי היה רק דבר אחד שיכל לעבור את זה וזה הפרק הראשון והנדיר של “מנהרת הזמן” שאף פעם לא ראיתי, ואיך דאג פיליפס ואנטוני ניומן (שהיה יהודי נימול כמובן) הגיעו למקום הזה עם הדיסקים הקשיחים המסתובבים בתוך החדר הגדול, היה שם לפחות 2 מגה, אם לא שלש

באיזו התלהבות חסרת מעצורים הייתי צופה בזבל הטלויזיוני הזה, ולמרבה הפלא דווקא ההאבקות האמריקאית הזאת, שוויט טראש היה מאמץ כתרבות שלו, דווקא זה הפך להיות הקונצנזוס הדתי הרחב ביותר באזור מוכה המלחמות שלנו, לא באופן רישמי, אבל הלכה למעשה ילדים ומבוגרים בכל רחבי העולם הערבי מוסלמי, נערים יהודים לפני ואחרי צבא וכמובן שליחיו של ז’יזוס כחול העיניים צפו באותה התלהבות בתכנית, יום וחצי אחרי תפילות יום השישי במסגדים, אחרי צאת השבת ורגע לפני המיסה בכנסייה

והגיבורים שלנו היו חזקים וצודקים, והרעים היו רעים ועשו דברים שהדעת לא סבלה, כמו לקחת כיסאות אלומיניום מצידי הזירה ולחבוט ביריב כשהוא מנהל, באמצע הקרב, דיון די ארוך עם אחד השופטים, או היו כאלו שהיו מנצלים דקה וחצי של חוסר תשומת לב של השופט כדי לשלוף (מהתחתונים) איזה ספריי חומצתי להתיז לתוך העיניים של הגיבור שלנו (שהיה שרוע בזירה אחרי שארבע מחבריו של הרשע חבטו בו במשך שלש דקות, השופט בדיוק הלך כי קיבל שיחה מאימא שלו בחדר ההלבשה) ואלו היו זמנים משעשעים מאוד. ולמחרת היה לנו נושא שיכל למלא לפחות חצי יום של דיונים ושיחות

כל זה התחיל להתעמעם כשהגיבור הפרטי שלי ג’ינו הרננדז נפטר בנסיבות מסתוריות. בהתחלה חשבתי שזה טריק ושהוא לא באמת מת (כי הם היו עושים את זה לפעמים) אבל לאחר זמן מה הבנתי שזה נכון ושהוא כנראה הסניף את עצמו למוות, מה שהיה (ונשאר) חבל מאוד

האחים וואן אריק - דארווין מחכך ידים בסיפוק מתוך הקבר

{ 2 comments }

איזה שיק יש על ששי

עם לוק כזה אתה כובש את סנט טרופז

איזה מלך, ואנחנו אפילו לא הרגשנו

{ 2 comments }