≡ Menu

דודו – החבר שלי

בבית ספר בר-כוכבא היו לי כמה חברים טובים, אחד מהם היה דודו, ילד שמנמן חכם ונחמד מאוד שהיה צלע שלישית לחברות שלי עם ארז

לדוד היה חיוך תמידי והוא היה שמח לעזור, הוא עזר לי בכמה דברים שהתקשתי בהם בלימודים, ותמיד היה עושה את זה כאילו זה מובן מאליו שהוא עוזר. הוא גם אהב מאוד לצחוק, והיינו צוחקים הרבה. דודו לא המשיך איתנו לחטיבה בעירוני אלף, הוא הלך לגמנסיה ולאט לאט הקשר שלנו נפרם ונעלם

אחר כך כבר התגייסנו ולא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו, עד שיום אחד, שנה אחרי שהשתחררתי, קמתי בבוקר ואמא שלי קרבה אלי את עיתון הבוקר בפנים חתומות, הטלפון מארז לא איחר להגיע, במילים ספורות קבענו להפגש כדי לסוע ללוות את החבר שלנו דודו בדרכו האחרונה

זה היה יום קשה, בלתי ניתן לעיכול. למדתי ביום הזה שדדו היה עילוי, שלמד רפואה, שחקר את מחלת הסרטן, שכבר העביר הרצאות, וזה לא הפתיע אותי בכלל כי ידעתי שהיה ילד חכם ושקדן, ואהב לצחוק ועזר לכל מי שהיה צריך

תאונת דרכים בלילה גשום כשחזר עם עוד כמה חברים סטודנטים מאוניברסיטת ירושלים קטלה אותו ואת רוב החברים שהיו איתו באוטו, ואני משתדל לזכור אותו וגם להזכיר לאחרים אותו, בעיקר לחברים שלי מבר-כוכבא. אני זוכר אותך דודו, בחיוך ואהבה

{ 1 comment }

שירה, שימו לב לשירה

לפני שבני האדם המציאו את הכתב היו סיפורים גדולים, כאלו שהסבירו וענו על השאלות הגדולות. סיפורים על אלים שכעסו וקינאו אחד לשני וגם לבני האדם, סיפורים על שטפונות גדולים ומסעות חשובים, הסיפורים המצליחים עברו מדור לדור, מסביב למדורה או בתוך מערה חשוכה ממספר מוכשר אחד לשני. וכשרצו סתם לספר היו שרים, היו משתמשים בשירה

שירה היא הדרך הבסיסית ביותר לספר סיפור ולהעביר הרגשה, אנחנו מכירים שירה כמו שאנחנו מכירים מיים ואת הלחם, הדברים הבסיסיים ביותר שמהם אנחנו מתקיימים. סופרים מתקנאים במשוררים בגלל היכולת שלהם לזקק את המילים כך שמעט עושה הרבה

ואני הכי אוהב את אלתרמן, עם כל הביקורת עליו, כמו שד הוא רץ בין המילים, כמו תל אביבי גאה שננולד מחוץ לעיר ואימץ אותה אליו הוא מבריק במשפט אחד שמהדהד לי בראש שעות, זורק הברקה ונסוג, כמו ברק מופיע ונעלם, והוא הכי ישראלי בשבילי והכי תל אביב בשבילי, ואם יש לכם זמן תקראו קצת אלתרמן, הוא הכי שיש

אלתרמן וחבר - איזה כותב ענק

{ 0 comments }

סיפור על זיג-זג

קצת לפני גיל 16 היינו יושבים בפאב “הכוסית” שעל כיכר מלכי ישראל (מצטער שאני מתעקש לקרוא למקום כך, אבל אני מנסה להיות נאמן להיסטוריה) שם גם התחילה ההכרות שלנו עם השתיה, ברסמי, כשהמונה דופק והזמן הוא זמן יציאה אמיתי (להבדיל מהפעמים שהיינו שותים בבית במסיבה), וערב סוכות אחד ישבנו חמישה או שישה ושתינו בירה שם

אחד הדברים הנפוצים בתל אביב באותה התקופה היתה השאלה “לחזק לך?” שמשמעותה היתה אם אתה רוצה שיוסיפו לך וודקה לבירה, וכל מקום היה מתהדר בשיטת חיזוק אחרת, היו כאלו שהיו מגישים צייסר ליד (שזה בתכלס הדרך הקלאסית לעשות את זה) היו כאלו שמזגו מהבקבוק ישר לתוך הבירה, היו שלקחו שפריצרים והתיזו לתוך הבירות כשהגיעו לשולחן. ב”כוסית” היו משפריצים, גם אם לא היית מבקש, היתה באה מלצרית חמודה ומשפריצה לך לתוך החצי ליטר שלך, ואף אחד לא ניסה לעצור את זה

גם אני לא. וככה, קצת לפני 16 ובחג סוכות מצאתי את עצמי שיכור לגמרי, מנסה להבין איך אני חוזר הביתה. מה שהקשה את המלאכה עוד יותר היה שכל הכיכר היתה מלאה טנקים כי היתה מסורת כזאת של חייל השיריון שהם הורסים את הכיכר עם הטנקים שלהם. אז הסתובבנו קצת מסביב לטנקים והלכנו הביתה

שנה מאוחר יותר כבר היינו הרבה יותר מנוסים בשתייה, וגם כבר התחלנו להבין איך חיי הלילה של תל אביב מתנהלים, שזה כמו בספרד, מתחילים במקום אחד ומייד מדלגים למקום הבא וחוזר חלילה. הפאב שלנו היה ה”זיג-זג” הוא היה ממוקם בסוף רחוב טרומפלדור, לצד בית הקברות הישן של תל אביב, ממש לפני שהוא פוגש את בן יהודה וגולש לאלנבי. על הפינה של חובבי ציון, היה גרפיטי שחור שעליו כתוב “זיג-זג” עם דלת קטנה ולבנה, וזה היה כל הסיפור, וזה היה יותר ממספיק בשבילי. שם היינו מעבירים ערבים שלמים על שיחות צחוקים ובירות (מחוזקות) ועוד כל מני סוגים של אלכוהול כיד הדמיון

ערב אחד, בקייץ, צ’ופי ואני הגענו לפאב. זה היה נדיר שרק שניים מאיתנו ילכו, אבל גם זה קרה, אני הייתי מדוכדך וצ’ופי חשב שהוא יודע בדיוק מה התרופה שאני צריך, אלכוהול בכמות יפה. אז התגלגלה לה השיחה, בטח על דברים שנערים בני 17 חושבים שהם חשובים מאוד, ואחרי כמה בירות אמרתי לצ’ופי שנמאס לי לשתות, ושאם הוא רוצה להמשיך שיזמין לי מה שהוא שותה. רעיון רע מאוד באופן כללי, רעיון קטסטרופלי כשמדובר בצ’ופי

כי צ’ופי ניחן בקיבת ברזל, כזאת שכל מה שתזרוק לתוכה יספג ללא קושי או בעיה, וגם האלכוהול נקלט בלי לעשות מהומות, כלומר לא משנה מה הוא שתה ומה הוא עירבב עם השתיה לא ממש עשה לא רע. אבל אני, לא בדיוק הטיפוס המערבב, ובטח לא בירה או אלכוהול לבן עם קוקטיילים, אבל לשולחן הגיעו כל מני בי52 וקוקטיילים עם שמונה צבעים, ואני שהייתי כבר שתוי המשכתי לתת, עד שהגיע האייריש קרים של בייליז וסגר את הסיפור, כל השמנת והכובד של הקוקטיילים הכריעו אותי

מילא זה שהייתי צריך להשלים עם זה שהייתי שיכור מת, וכנראה הולך לסבול קשות למחרת בבוקר, צריך היה להוסיך לזה את העבודה הקשה של ניקוי האוטו של אבא שלי, כי זה שחשבתי שאני מקיא החוצה מהחלון לא ממש היה מציאותי. אז בעודי שיכור נאלצתי לארגן ערכת ניקוי במשהו כמו שלש בבוקר, בלי להעיר את ההורים שלי, לחזור למטה ולנקות את האוטו ורק אחרי זה לחזור ולצנוח למיטה מסוחרר

לא חזרתי על זה כמעט עשר שנים, עד שבת דודה שלי התחתנה ביפו, בדצמבר, ודניאל אסף אותי (שוב שיכור, טוב נו – חתונה) אחרי שדיברתי עם סנטה קלאוס שהיה תלוי מעמוד תאורה באחד הרחובות הסמוכים

וגם היתה ברמנית ב”זיג-זג” קטנה עם שיער חום ויפה, יפה כמו חלום. הייתי תולה בה עיניים אפילו לפני שהייתי משתכר, היא היתה כמו בועה של יופי מהלכת בפאב, ואחרי שנתיים פגשתי אותה (כמו שאומר מאיר אריאל הגדול) לגמרי במקרה, אחרי שכבר שכחתי אותה כליל, בטרמפידה בצפון רמת הגולן, כזאת שלוקח הרבה זמן עד שאוטו עובר. וחשבתי לעצמי כמה זה עצוב, איך אייקון אזרחי כל כך הופך ברגע לחלק מהמערכת הצבאית, כאילו הלבישו את כל העולם מדים

ולא לקח יותר מדי זמן עד שעבר אוטו ולקח אותה, אבל לא אותי, ואז גם הבנתי שזה לוקח הרבה זמן שיקחו אותי…. לאו דווקא אחרים

בייליז, נחמד ועדין ומתוק - אבל השמנת לא הולכת עם בירה

טרמפידיה, כמה חוויות מיוחדות יש לכם ממנה? לי יש די הרבה

{ 1 comment }

על חיפוש ומחקר

השנה היתה 1999 ואני הייתי כמעט בן שלושים, חייתי בלונדון ולמדתי פסיכולוגיה באוניברסיטה נפלאה (יוניברסיטי קולג לונדון) והשוס היה שלמדתי לתואר מדעי ולא לתואר כללי, זאת אומרת היה לי מפגש קליל עם המדעים המדוייקים – וזה היה לא רק חדש אלא מרתק. היה רגע מסוים בתחילת השנה האקדמאית (סוף ספטמבר) שהבטתי החוצה מהחלון הדי גדול שהיה לי בדירה, מעבר לכביש הרחב למטה בנו ביניין, ממש צמוד לביניין של “ניקולודיאון” הלונדוני (למי שמכיר) בינין גבוה מאוד, והמחשבה הראשונה שעלתה לי בראש היתה שסוף סוף אוכל לראות איך בונים בינין, קומה אחר קומה, בריל לייפ, בקו ישר ובערך חמישים שישים מטר ממני, ובשקט בגלל החלונות הכפולים הטובים שהיו לי בדירה

אני אכתוב ספר, חשבתי, אקרא לו “איך בונים קומה” והפלגתי בדמיונות. רק שהיתה גם מציאות, והיא הכתיבה שאני צריך לקרוא כמה מאות עמודים של ספרות פסיכולוגית מדי שבוע, כך שבמקום ספר זאת נהפכה בדיחה, “איך בונים קומה” וכל מי שביקר אותי בדירה ההיא מכיר אותה היטב

אבל כן רציתי לערוך לעצמי היכרות טובה עם משהו חדש, משהו שווה, ויותר מכל משהו שיתאים לגיל שלי הקרב – גיל שלושים. ובמקרה נפלתי על התשובה, היא היתה שייקספיר, ההתחלה היתה עם המלט, וזה היה ברור כי המלט מדבר על נסיך בערך בגיל שלושים, הוא נחשף לההארה ששוטפת את אירופה ומגיע לשבר בביתו שלו אחרי הלימודים שלו מחוץ לארצו, התאים לי לגמרי. וככה חודשים קראתי את כמעט כל המחזות של שייקסיפר וניתחתי אותם פסיכולוגית, אולי זה לא נשמע מרגש אבל אני יכול לומר לכם שמי מכם שלא קרא את הדיאלוג של המלט ואופיליה פיספס קטנה על מערכות יחסים, ומי שלא מכיר את הנאום של הנרי החמישי רגע לפני הקרב באשיקור (למעשה זאת טעות וסביר להניח שזה דווקא קרב הייסטינגס ולא אשינקור, אבל בסדר) לא מכיר את ה-נאום הקרבי הגדול ביותר, זה ששלח לא רק שחקנים להסתער על החומה אלא גם מאות אלפים להלחם בגרמנים (סר לורנס אוליביה נתן להם את הנאום בשחור לבן בקולנוע) יש הרבה להנות משייקספיר

"For in that sleep of death what dreams..." Sir Olivier

ועכשיו, עשר שנים אחרי, אני הרבה יותר קרוב לריצ’רד השלישי מאשר להמלט (בגיל) ואני מחפש כיוון חדש להתעמק בו, לגלות אותו ולהתפעם. ויש כמה כיוונים, הראשון שבהם הוא חקר התיאולוגיה ואיך היא משתלטת לנו על החיים, ואיך אולי היא גם תהיה הסיבה לטרגדיה הישירה של כולנו – שווה מחקר, ושווה גם להאבק נגד. השני, די קשור אבל לא ישירות הוא חקר העולם העתיק, עד שיוליוס תקע סכין בגב של פומפי וימיה של רומא כרפובליקה הסתיימו. וכל זה כי אני מאמין שההיסטוריה חוזרת על עצמה, שלהתסכל אחורה זה בעצם להתבונן ישר קדימה. מכלול ההתנהגות האנושית כבר מונח לפנינו מתועד וכתוב, זה לא משנה אם זה היה מלך שגירש איש למלחמה כדי לקחת את אישתו או מלוכלך אחד שמפלרטרט עם אישה נשואה בצ’אט באינטרנט ומשכנעה אותה לעזוב את בעלה, הטכנולוגיה לא משנה הרבה בגלל שהיא בסופו של דבר מונעת על ידי אותם דחפים בסיסיים שנדמה שרובינו קורסים תחתם

אז אם יש לכם חצי שעה ביום, אפילו עשרים דקות, תעשו לעצמכם טובה ותסגרו את הטלויזיה, תקנו ספר או תפתחו את המחשב ותלמדו משהו חדש, או אפילו תלכו למשהו ישן – משהו שאתם חושבים שאתם מכירים, ותבדקו את אלו שמתנגדים אליו, תקשיבו לסיבות שלהם ותקראו את האמת שלהם, תעמידו את האמיתות שלכם במבחן, זה מה שאני עושה לכבוד ארבעים שנותי

מומלץ

Marcus Tullius Cicero

{ 0 comments }

A Quote

Dissent is the highest form of patriotism

Howard Zinn

בתרגום חופשי – אי-הסכמה (לדעה רווחת או מדיניות ממשלתית) היא הצורה הגבוהה ביותר של פטריוטיות

{ 0 comments }

Happy Birthday Mr. president

20110804-095818.jpg

{ 0 comments }

7 “Vacation” Style Posters – Funny

Click the photo to get to the original link with 6 more

{ 0 comments }

ראייה של נשרים

זה דבר די ידוע שנשרים אוכל פגרים, עפים גבוה ורואים משהו מת, יורדים ואוכלים. פחות ידוע כאיך הם אוכלים, הם פשוט מכניסים את הראש שלהם דרך התחת של הגוויה ואוכלים מבפנים, לא הכי אסטטי אבל עובד כבר די הרבה זמן. והנה השבוע ריח הנשרים חריף לי מאוד

המחאה העממית בישראל היא דבר אמיתי, היא לא זיוף והיא לא תחבולה שמאלנית. מאוד יכול להיות שיש, בתוך המחאה הגדלה, גם כאלו שיש להם סדר יום פוליטי מובהק שהוא אנטי ימין ואנטי ראש הממשלה ושכל המצוקה הזאת יושבת לו על הקצה, מאוד יכול להיות, אבל זה לא משנה במאום את העובדה שיש עשרות אם לא מאות אלפי אנשים שמתוך מצוקה אמיתית יוצאים לרחובות להפגין ובמקום לראות סולידריות מחברי הכנסת שלהם הם צריכים להתמודד עם איזה זחיחות מופרעת על גבול הסאדיזם

חברי כנסת מדברים על מפגינים שנהנים, שאוכלים במסעדות, ששרים באוהלים, מפורסמים שמדברים על המחאה ואומרים שהם לא מבינים על מה בדיוק מדברים, חברים, זה בסדר לא להבין – לכו ותבדקו, תקראו ותדברו עם אנשים קשיי יום שלאט לאט מאבדים תקווה לחיות חיים נורמליים במדינה שלהם. אבל ללכלך? על זה שלא מבינים מה המחאה בדיוק? אם אתה לא מבין משהו לך ותדאג שאתה מבין אותו לפני שאתה קורע אותו לגזרים, האם יש כאלו שבאמת חושבים שכל הרבבות האלו מעדיפים להצטופף בחום והלחות של אוגוסט במצעדים, הפגנות, אספות? מישהו חושב שכל כך נוח לאנשים הללו שהם חייבים את זה? פסיכי לגמרי

ניתוק כללי וחוסר הקשבה מינימלי, והאמת רק על זה צריך לשנות, בכח. אולי באמת ראש ממשלה שחמש סיגרים שלו הוא שכר דירה במרכז תל אביב, או שר ביטחון שהולך עם דירה על היד הם כל כך נינוחים כלכלית שבכלל לא נראה להם שיש דבר כזה אנשים שעובדים ונחנקים, אבל יש – אז תתחילו להתמודד עם זה. ובמקום כל זה מקבלים נשרים, כאלו שעפים גבוה ורואים את הכל דרך התחת

זאת בושה למדינת ישראל שכל כך הרבה אנשים יוצאים לרחובות, בגלל כל כך הרבה סיבות, ולא עומד פרלמנט של העם ומריע לאנשים, שמי שלא מסוגל להבין את המחאה ומנסה – ועדיין לא מבין – שיחזיר את המפתחות. את הרצינות של הכוונה כבר העבירו, עכשיו צריך קודם כל לחבק את כל אלו שמוחים באמת ולהבטיח להם שיושבים עכשיו ובודקים עד שפותרים , עד שפותחים את המוגלה

ומי שפוטר את עצמו מהמחויבות האזרחית הבסיסית שלו ב”לא מבין” שיקום מהכסא ויקרא וילמד, ואז נראה אם ישאר אדיש, אני מאוד מקווה שלא

אם אתם אוכלים סושי איך לכם קייס, מי שאוכל סושי הוא כנראה מיליונר

 

לא רק על דיור, גם חינוך, גם אוכל, גם נכים וזקנים וניצולי שואה וחקלאים - שנמשיך? באמת

{ 3 comments }

Fantastic video!

{ 0 comments }

{ 0 comments }