≡ Menu

סיפור על זיג-זג

קצת לפני גיל 16 היינו יושבים בפאב “הכוסית” שעל כיכר מלכי ישראל (מצטער שאני מתעקש לקרוא למקום כך, אבל אני מנסה להיות נאמן להיסטוריה) שם גם התחילה ההכרות שלנו עם השתיה, ברסמי, כשהמונה דופק והזמן הוא זמן יציאה אמיתי (להבדיל מהפעמים שהיינו שותים בבית במסיבה), וערב סוכות אחד ישבנו חמישה או שישה ושתינו בירה שם

אחד הדברים הנפוצים בתל אביב באותה התקופה היתה השאלה “לחזק לך?” שמשמעותה היתה אם אתה רוצה שיוסיפו לך וודקה לבירה, וכל מקום היה מתהדר בשיטת חיזוק אחרת, היו כאלו שהיו מגישים צייסר ליד (שזה בתכלס הדרך הקלאסית לעשות את זה) היו כאלו שמזגו מהבקבוק ישר לתוך הבירה, היו שלקחו שפריצרים והתיזו לתוך הבירות כשהגיעו לשולחן. ב”כוסית” היו משפריצים, גם אם לא היית מבקש, היתה באה מלצרית חמודה ומשפריצה לך לתוך החצי ליטר שלך, ואף אחד לא ניסה לעצור את זה

גם אני לא. וככה, קצת לפני 16 ובחג סוכות מצאתי את עצמי שיכור לגמרי, מנסה להבין איך אני חוזר הביתה. מה שהקשה את המלאכה עוד יותר היה שכל הכיכר היתה מלאה טנקים כי היתה מסורת כזאת של חייל השיריון שהם הורסים את הכיכר עם הטנקים שלהם. אז הסתובבנו קצת מסביב לטנקים והלכנו הביתה

שנה מאוחר יותר כבר היינו הרבה יותר מנוסים בשתייה, וגם כבר התחלנו להבין איך חיי הלילה של תל אביב מתנהלים, שזה כמו בספרד, מתחילים במקום אחד ומייד מדלגים למקום הבא וחוזר חלילה. הפאב שלנו היה ה”זיג-זג” הוא היה ממוקם בסוף רחוב טרומפלדור, לצד בית הקברות הישן של תל אביב, ממש לפני שהוא פוגש את בן יהודה וגולש לאלנבי. על הפינה של חובבי ציון, היה גרפיטי שחור שעליו כתוב “זיג-זג” עם דלת קטנה ולבנה, וזה היה כל הסיפור, וזה היה יותר ממספיק בשבילי. שם היינו מעבירים ערבים שלמים על שיחות צחוקים ובירות (מחוזקות) ועוד כל מני סוגים של אלכוהול כיד הדמיון

ערב אחד, בקייץ, צ’ופי ואני הגענו לפאב. זה היה נדיר שרק שניים מאיתנו ילכו, אבל גם זה קרה, אני הייתי מדוכדך וצ’ופי חשב שהוא יודע בדיוק מה התרופה שאני צריך, אלכוהול בכמות יפה. אז התגלגלה לה השיחה, בטח על דברים שנערים בני 17 חושבים שהם חשובים מאוד, ואחרי כמה בירות אמרתי לצ’ופי שנמאס לי לשתות, ושאם הוא רוצה להמשיך שיזמין לי מה שהוא שותה. רעיון רע מאוד באופן כללי, רעיון קטסטרופלי כשמדובר בצ’ופי

כי צ’ופי ניחן בקיבת ברזל, כזאת שכל מה שתזרוק לתוכה יספג ללא קושי או בעיה, וגם האלכוהול נקלט בלי לעשות מהומות, כלומר לא משנה מה הוא שתה ומה הוא עירבב עם השתיה לא ממש עשה לא רע. אבל אני, לא בדיוק הטיפוס המערבב, ובטח לא בירה או אלכוהול לבן עם קוקטיילים, אבל לשולחן הגיעו כל מני בי52 וקוקטיילים עם שמונה צבעים, ואני שהייתי כבר שתוי המשכתי לתת, עד שהגיע האייריש קרים של בייליז וסגר את הסיפור, כל השמנת והכובד של הקוקטיילים הכריעו אותי

מילא זה שהייתי צריך להשלים עם זה שהייתי שיכור מת, וכנראה הולך לסבול קשות למחרת בבוקר, צריך היה להוסיך לזה את העבודה הקשה של ניקוי האוטו של אבא שלי, כי זה שחשבתי שאני מקיא החוצה מהחלון לא ממש היה מציאותי. אז בעודי שיכור נאלצתי לארגן ערכת ניקוי במשהו כמו שלש בבוקר, בלי להעיר את ההורים שלי, לחזור למטה ולנקות את האוטו ורק אחרי זה לחזור ולצנוח למיטה מסוחרר

לא חזרתי על זה כמעט עשר שנים, עד שבת דודה שלי התחתנה ביפו, בדצמבר, ודניאל אסף אותי (שוב שיכור, טוב נו – חתונה) אחרי שדיברתי עם סנטה קלאוס שהיה תלוי מעמוד תאורה באחד הרחובות הסמוכים

וגם היתה ברמנית ב”זיג-זג” קטנה עם שיער חום ויפה, יפה כמו חלום. הייתי תולה בה עיניים אפילו לפני שהייתי משתכר, היא היתה כמו בועה של יופי מהלכת בפאב, ואחרי שנתיים פגשתי אותה (כמו שאומר מאיר אריאל הגדול) לגמרי במקרה, אחרי שכבר שכחתי אותה כליל, בטרמפידה בצפון רמת הגולן, כזאת שלוקח הרבה זמן עד שאוטו עובר. וחשבתי לעצמי כמה זה עצוב, איך אייקון אזרחי כל כך הופך ברגע לחלק מהמערכת הצבאית, כאילו הלבישו את כל העולם מדים

ולא לקח יותר מדי זמן עד שעבר אוטו ולקח אותה, אבל לא אותי, ואז גם הבנתי שזה לוקח הרבה זמן שיקחו אותי…. לאו דווקא אחרים

בייליז, נחמד ועדין ומתוק - אבל השמנת לא הולכת עם בירה

טרמפידיה, כמה חוויות מיוחדות יש לכם ממנה? לי יש די הרבה

Share and Enjoy:
  • Print
  • Digg
  • StumbleUpon
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Yahoo! Buzz
  • Twitter
  • Google Bookmarks

Comments on this entry are closed.