כדורסל בהיובל – פרק א’ ורק ההתחלה

כדורסל היה המכנה המשותף הרחב ביותר שיכולת למצוא, היה גם כדורגל אבל אצלנו בראש ובראשונה זה היה כדורסל. ובין כיתה ח’ לסוף הלימודים כדורסל היה ממלא כל כך הרבה מחיי היום יום שלנו שגם אם היינו רוצים אי אפשר היה לדחוס יותר. היינו מדברים על כדורסל, בעיקר (אבל לא רק) על מכבי, היינו מתווכחים על כדורסל והיינו משחקים כדורסל. תוסיפו לזה את הביקורים התכופים ביד אליהו בימי ראשון או שני בליגה ובימי חמישי לארופה, ביקורים באימוני הקבוצה ולפרקים הופעות בספורטק, ואתם מקבלים בערך 75% מהזמן האפשרי

כשהיינו משחקים כדורסל זה נעשה בעיקר (באותן שנים) בבית הספר היובל, לא בגלל המגרש המפואר שלו אלא בגלל המיקום המושלם שלו ל(כמעט) כל מי שרצה לשחק קרוב לביית היה משחק שם, רובינו יוצאי בר כוכבא וכמובן היובל. וגם כשאני מנסה להזכר בזה היום אני חושב שכל מי מששיחק שם תרם לתרבות משחק מפוארת – לא פחות

כל אחד (ואני בטוח שאני שוכח הרבה חברים פה אבל נוסיף אחר כך) החזיק איזה תנועה או איזה תרגיל שהבדיל אותו מהשאר בהיובל וגם הגרועים שבינינו תרמו למשחק בכל שלב, היינו משחקים יום יום, במשך חודשים – וגם במשך שנים. בראש ובראשונה היה את דיטל, המלך הבלתי מעורער של המגרש, היו הרבה שחקנים טובים אבל דיטל היה חסר מעצורים וחסר פחד, אם היה נעצר בצבע הוא היה זורק מרחוק ואם לא היה לו יום טוב הוא שלח כדורים לאסיסטים, הילד היה אל קטן במגרש האומלל הזה, לשחק נגדו היה תמיד כייף ולשחק איתו היה עוד יותר כייף

היה את אלון שהיה נוטע את עצמו מטר מהסל, כשהגב שלו אל ההופ, הוא היה מקבל את הכדור ומתנועע ימינה ושמאלה, מחכה קצת ואז מגיש את הכדור בליי-אפ עיוור אל תוך הסל, הבחור היה כל כך מיומן בזה שאני חושב שהיו לו 95% מהשדה רק עם הטכניקה הזאת, וזה היה כמעט בלתי אפשרי לעצור את זה. לרוג’ר היתה הטעיה של חצי צעד ומבט לכיוון השני, ואם היית אוכל את ההטעיה היה נופל לך סל על הראש, אם לא הוא פשוט היה מוסר ומחכה להזדמנות הבאה

ואריאל, לא מאמין גדול בתנועה עם כדור, אבל להשאיר אותו פתוח וסטטי והיית אוכל שלשה, וזה היה לוקח קצת יותר מלארי בירד, אבל לא פחות קטלני. כשאריאל כן היה זז זה היה סיפור של 50-50 כי זאת היתה ההסתברות שהוא יתפוס יום, וכשהוא תפס יום…. הדברים שאני ראיתי יכולים להכיל חיים שלמים של מה שאנחנו קוראים פוקסים, אצל אריאל זה 50% פשוט. צעד וחצי שמתחיל קדימה, תוך כדי נסיון מלמסירה שנחסמת, חצי צעד אחרון ניתור קטנטן (אמרנו כבר שלא היה מאמין גדול בתנועה עם כדור) אבל בזוית וכדור אבוד שעולה בזוית של 80 מעלות מעל דיטל, קרש וסל

שי לוי היה שומר אכזר, וכשהיה נכנס לסל ידעת שזה או הכדור או אתה שהולכים להכנס לתוך הרשת, צעד וחצי קטלני וכמעט תמיד כדורים חלקים ונקיים בתוך ההופ, ועכשיו מאיר, שהיה הפוינט גארד האולטימיטיבי של המגרש, מהיר וזריר וגם רוצח מחצי מרחק, מאיר היה מהתל ביריבים שלו וכשזה לא הלך תמיד היתה את האופציה פשוט ללכת מכות (סתם אני צוחק) ואם היית משלב את מאיר עם דיטל הנסיון של שני אלו ביחד משך שנים היה מטאטא אותך החוצה מהמגרש

והיה גם צ’ופי כשהיה לפעמים מגיע, ואז זה היה כמו לשחק נגד מישהו עם דיבוק, כי כשהאיש נכנס למשהו הוא שם עד הסוף והוא היה הולך לסל עד הסוף, בציפורניים, מרפקים, הסתערות קדימה בלי שום התחשבות בחוקים או בסיכונים. ועוד יותר נדיר מזה היה שדניאל יבוא, וכשהוא בא, זוכרים את הפוסט על הכדורים של ויקטור? דניאל היה דופק את הכדור בלוח בכזאת עוצמה שלא אחת שכנים היו יוצאים לראות מה קרה, והיה לו עוד תנועה אחת, מן התחפרות שפופה שממנה הוא קפץ והסתובב מאה שמונים מעלות באויר, הידיים למעלה וגבוה ו…. דופק את הכדור בקרש

לעיתים היה מגיע גם רוני פרידריך, ואז היה לנו קרב אפי עם דיטל, שני סגנונות שונים לגמרי, אבל שני יריבים ראויים. רוני היה פנומן מהשלש, כמו כל הגבוהים של בר-כוכבא (גם הנמוכים) היינו מאוהבים בזריקה מרחוק, ורוני, שאותו ראיתי משחק כדורסל בהרבה מקומות ולא רק בהיובל, היה מאסטרו בזריקה מרחוק, פרפקציוניסט וחם מזג, רבים מהמשחקים בזבזו חלק ניכר מהזמן עם ויכוחים עם דיטל

והיו עוד רבים – אני מקווה שיזכירו לי ושאני אכתוב עוד פוסט על המשחקים בהיובל.

ודבר אחד אחרון, אחרי המשחקים, אם הייתם עוברים, הייתם רואים את אריאל ואותי ועוד אחרים מתייצבים על קו החצי, מתמתחים וזורקים משם אל הסל תוך כדי שאנחנו אומרים “סנגל…..” והמבין יבין

היובל - אין תמונה, אתם קולטים? אין לי תמונה, נצטרך לחכות עד שנגיע לארץ