כבר עם פתיחת פרוייקט 40 על 40 שאלו אותי כמה מהקרובים אלי ״למה עכשיו״? אנחנו לא בני שבעים, זה רחוק מלהגמר (אפילו שזה יכול להרגיש ככה) ועוד מוקדם קצת לסכם.
נכון. הכל נכון. אבל צריך גם להבין שעכשיו הדברים עדיין שמורים, פחות או יותר, בזכרון. לא רק שלי אלא גם של הקוראים, ואם רוצים להמנע מהתסמונת המוכרת של נוסטלגיה שמורחת עם שפכטל צבע ורוד או שחור על הכל, ולהשאיר את הדברים כמה שיותר נאמנים להיסטוריה והמציאות כדאי לדבר עכשיו, ולא לחכות.
בנוסף לזה יש גם את הילדים. לרבים מאיתנו יש ילדים ואני מאמין שהחזרה לגיל הזה והבחינה המחודשת של המאורעות יכול לתת לכולנו רמזים על מה הצליח ומה לא בגיל הילדות והנעורים שלנו, אולי אפילו נוכל ליישם חלק מזה.
אז לא, לא מדובר פה בהשתפכות נוסטלגית דביקה אלא באוסף סיפורים, חלקם עם יסודות עמוקים במציאות וחלקם די רופפים מבחינת המהימנות שלהם. המטרה היא לא לתעד את שנות הילדות אלא לעודד בחינה מחודשת של רגעים בעבר, להצחיק קצת ולהזכיר לכולנו שהיינו פעם ילדים תמימים וחמודים.
