≡ Menu

רומנים בכל מני גדלים

עת סיימתי את בית הספר היסודי בר כוכבא ידעתי הרבה דברים על החברה הישראלית, ידעתי קצת פוליטיקה וידעתי שיהודים הגיעו לארץ ישראל מכל מני מקומות, כמו פולניה רוסיה אנגליה וצרפת, וגם מקומות קרובים רחוקים כמו עירק ואירן, סוריה ומצרים, ככה שהכרתי הרבה עדות והרבה מנהגים

אבל עדה אחת לא הכרתי עדיין והרומנים היו לי תגלית מרעישה, בעירוני אלף היו כל כך הרבה רומנים, מכל הכיוונים, תלמידים ומורים מנהלים ומבקרים, שהיה כמעט בלתי אפשרי שלא להתחבר לאיזה רומני אחד לפחות. ואם הייתם הולכים במסדרון כיתות ט’ כשאנחנו היינו שם הייתם יכולים בקלות לחשוב שאתם בבוקרשט, ילדים היו מחליפים דעות בנושא ההרכב בפותח של סטיווה בוקרשט ומטיחים קללות ברומנית אחד בשני חופשי

ובלי לפגוע באף אחד מעשרות הרומנים שהיו שם הייתי רוצה להתמקד בשני נציגים גאים, שני הפכים למראית עיין ועדיין היה בינהם משהו. שטיינר המורה לחשבון (אם היו שתי יחידות מתמטיקה הוא היה המורה לזה) והמורה לשרטוט (שאינני זוכר את שמו) שכבר כמה זמן אני מנסה לחפור בזכרונות שלי כדי לציין משהו מעבר לנפח הפיזי המרשים שלו

שטיינר היה קפדן וחרוץ, היה מתנהל במסדרונות עם סרגלי הענק שלו, כאילו חזר משעור גאומטריה לנבחרת יוגוסלביה בכדורסל, עם חליפה חומה (דהיינו מכנסיים וז’קט חומים) ולפעמים עניבה רחבה. הקול הגבוהה של שטיינר, שמזכיר לי תמיד את לטקה (אנדי קופמן) ואיך שהוא היה מושך את הדיבור שלו תוך כדי שהיה מסביר לנו על משוואה בשני נעלמים, וחצי שנה למדנו משוואה בשני נעלמים. שטיינר תמיד היה ממהר ואם הייתם מנסים לשוחח איתו במדרגות או בסמסדרון הייתם מוצאים את עצמכם לבד כי הוא היה מתרוצץ מהר מחוץ לטווח שמיעה

המורה לשירטוט היה ההפך הגמור. איש ענק, כבד ואיטי בצורה כמעט בלתי נסבלת, ההופעה היומית שלו היתה הטיפוס אל חדר המורים, טקס חד יומי שהתקבל בטבעיות על ידי כל התלמידים וכל המחזורים, האיש היה נאחז במעקה המדרגות ומושך את עצמו מעלה לכיוון הקומה הראשונה, ומישהו עם חוש הומור אכזרי במיוחד החליט שחדר השירטוט יהיה במרתף. אז האיש הכבד והאיטי הזה היה מנהל את עצמו במשך עשרים דקות על מסלול המדרגות, ממחשכי במרתף לקומת הקרקע ואז לקומה הראשונה, הודף ילדים שהתרוצצו מסביב לו, כמו במטריקס הוא התנהל על תבנית זמן אחר, מאוד איטית

וחדר השרטוט גם הוא היה מיוחד, רחב וגדול יותר מכיתות אחרות, חלונות גבוהים שגובלים בתקרה בגלל המיקום במרתף, סורגים צפופים סוגרים את החלונות מבחוץ, המורה רבץ מולנו וניסה להסביר לנו מה הוא רוצה. חבורה של ילדים עם סרגלי טי ענקיים מנסה למתוח איברים ולהגיע עם עפרונות אל הסוף של הדפים העצומים האלו, אני שואל את עצמי מה בכלל חשבנו בשיעורי שרטוט. היחיד שגם הבין וגם שיתף פעולה היה יובל, שכבר אז סימן את עצמו כאומן חללים, כל השאר היו מדברים על כמה זמן לוקח למורה השמן להגיע אל חבריו המורים שבודדו אותו במרתף

אנדי קופמן - דומה לשטיינר - אולי יותר בקול של לטקה

ההומור שלי קצת נמוך היום

Share and Enjoy:
  • Print
  • Digg
  • StumbleUpon
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Yahoo! Buzz
  • Twitter
  • Google Bookmarks

Comments on this entry are closed.

  • Meir

    למורה לשירטוט קראו אדריאן