≡ Menu

מאמסלם ועד צימרמן – הדרבי

שבוע לפני הדרבי בכדורסל, בדרך כלל במשחק ליגה, לקראת סוף המשחק היתה נהמה קלה מתחילה ממרומי שער 11, ״ומי הבא בתור? הקומוניסטים!״ זה לא היה השיר הכי פופלרי ביד אליהו אבל הוא היה ההכרזה הרשמית על ההכנות לדרבי.

אחד ממשחקי הדרבי הראשונים שראיתי היה גם אחד הגדולים. במשחק השני ארואסטי ולארגי הלכו מכות והורחקו שניהם, זה ארגן לנו משחק שלישי ומכריע על האליפות, ביד אליהו. בגלל שלא היו מתכוננים מראש למשחק שלישי הוציאו כרטיסים למשחק יומיים אחרי המשחק השני, היינו עומדים בתור ארוך שהיה נגמר בחזית של משרד הכרטיסים הדרן, באשנב עץ רעוע תחת הנהלתו של אבי הקומבינטור.

באותה שנה התור התפתל ונמשך עד רחוב בלוך, עמוק לתוך בלוך

עד שהיינו מגיעים לכניסה של שער 11 (למעלה), שעתיים לפני המשחק (שער 11 למעלה המקומות לא ניו מסומנים היה צריך “לתפוס” מקום ולא לעזוב אותו), רוני ואני היינו דנים בכל התסריטים האפשריים, כולל מה שאחר כל זה קיבל את השם “המפתחות” למשחק. כל זמן המשחק היינו עומדים וצורחים, אבל בפתיחה היתה סידרת שירים-קללות שהיו לחם חוקנו. למטה בשער שלש היינו מבחינים בדמות בודדה יושבת ומתבוננת באימון הקליעות, היה זה אריאל שהקדים לבוא וגם הקדים להכנס אל ההיכל, בניגוד למסורת של שער שלש (כולם נכנסים שתי דקות לפני המשחק) ושנים אחר כך הייתי מחפש את חבר שלי גל בשער תשע, איפה שהיו יושבים חמומי המח שהיו רצים עם אצבעות מורמות אל השופטים (“דגן! חכה חכה יא מנ-מנייאק” איך אפילו לא ידענו שהוא שופט גדול) לכל שער היה את החבר שלו, בגביע אירופה היה את הפורום של שער חמש (או שבע?) של דיטל גוהר והחברה ובליגה, עד אחרי הצבא, הייתי מנסה לראות את המשחק ממרומי שער 11

היום של הדרבי היה גם כן מלא מסורות, לא קוראים עיתון, לא מקשיבים בבוקר לגלי צהל (אלי ישראלי היה משדר מ0900) וכמובן לא באים במגע עם שום דבר אדום, ואחרי הדרבי היו 48 שעות של נחת או של כאב מדמם, תלוי בתוצאה. היו פעמים שהיינו מתקבצים מחוץ לאולם באוסישקין, לא היינו יכולים לקנות כרטיסים (גם כי לא היו הרבה וגם כי לא היה סיכוי שהיו מוכרים לנו) אז היינו מעבירים את המשחק בחוץ, מעודדים את מכבי ברחוב

וכל שנה שאין דרבי בכדורסל אני מצטער מחדש, אפילו שהאוהדים של הפועל לא ראויים למעמד, ואפילו שלא מגיע להם, דרבי זאת חגיגה שאין כמוה, ואני בהחלט מקווה שנראה כמה משחקים על הזכות העירונית בקרוב

כולם היו קמים כשהוא היה זורק, רק רוני ואני נותרנו לשבת, תרשום שלשה. דיוויד ת'רדקיל

היה אוכל בפיצה פצה וישראל היה מבקש ממני לא לשים לו רעל - דובראש

גם רחוב וגם רכז - פרישמן וחבר

Share and Enjoy:
  • Print
  • Digg
  • StumbleUpon
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Yahoo! Buzz
  • Twitter
  • Google Bookmarks

Comments on this entry are closed.