Talipack – הבלוג האישי של תלי פקר

דרקונים, דירות ריקות ומק-פיש

השנה 1985, בוגרי הקבוצה שלי בכיתה ז5 (כולם בנים כמובן) מתאספים לשחק די אנד די, יעני דרקונים ומבוכים, כי מה עוד יכולים ילדים חנונים לעשות כדי להנציח את הסטיגמה שלהם, אם לא לדבר על מפלצות ממוצאות. אולי ככה זה היה יכול להראות למישהו מבחוץ, אבל האמת היא שהמשחק הקבוצתי הזה קסם לנו יותר ממה שהיה אפשר לדמיין, ולא רק בגלל הפנטזיה הנפלאה שהוא מכיל

אל תסתכל במשחק אלא בדירה הריקה, זמן האיכות והכיבוד תוך כדי

לא היה דבר שיותר רצינו מאשר עצמאות, שקט מההורים, זמן איכות עם אנשים שמבינים אותנו (חברים בני אותו הגיל) ושמעסיק אותם בעיקר מה שמעסיק אותנו (בנות, קצת מוזיקה וגם מדי פעם בנות) ואיזה שילוב של מזל קוסמי חבר לו כדי לייצר לנו הזדמנות פז שלקחנו בשתי ידיים, ולא עזבנו עד שנגמר לנו הכוח. צחי עבר לבית חדש, דנדש ומריח כולו כאילו יצא מהעטיפה, ומעבר להתרגשות שזה עורר היה גם בונוס קטן, הדירה הסמוכה לביתו של האחרון היתה פנויה, ריקה, ומחכה למישהו שיעשה איתה משהו, וכאן נכנס המשחק. התחלנו בקטנה, כניסיון

דוד, צ’ופי, צחי כמובן היו שם בטוח, אולי גם אבי (שלמיי) ומאוחר יותר אלון וגם מושיק שהיה גר ממש קרוב ככה שזה הסתדר לו מצוין. צחי היה הדאנג’ן מאסטר שזה אומר שהוא היה מספר לנו מה קורה, ואנחנו היינו משתוללים מהתלהבות ומתווכחים על כל מני שטויות כמו איזה קוביות צריך להטיל (של 8 פנים או של 12 פנים) ואיך בדיוק צריך לצעוד, מי מקדימה ומי מאחורה וכולי וכולי

היה הרבה כייף, רק שצחי היה צריך להראות לכולם מאיפה משתין הדג והרג לי את הדמות, בקור הרוח האופני ואפילו באיזה הנאה סדיסטית קטנה הוא אפילו לא מצמץ כשהודיע לי שירדו לי עוד 14 נקודות בריאות, ואני שעדיין לא הייתי מפגר רשמי עדיין הייתי חזק באלגברה בסיסית והבנתי שנקודות בריאות שליליות זה כנראה אומר מוות, והתבאסתי

זה היה רק זמני כי כל החברים התגייסו והחזירו אותי לחיים אחרי כמה זמן, וכדי לחגוג עוד סשן מוצלח של המשחק שמנו פעמינו לבורגר ר’אנץ כדי לאכול קצת ואולי גם לשחק קצת ב”מכונות” שהיו ממש ליד. ספרדי כפול היה מלך התזונה שלנו, חוץ ממושיק שהתעקש על המק-פיש, “מה יש לך מהמק פיש משה?” שאלתי אותו, מעשה דודו טופש המנוח. כדי להוסיף חטא על פשע המק-פיש הזה תמיד גם היה לוקח הכי הרבה זמן להיות מוכן (מן הסתם היה קפוא אחושילינג) ומה שקרה זה שבדרך כלל משה היה צריך להמתין עד שכולנו סיימנו כדי לקבל את ה… דבר הזה שהוא היה אוכל. גם אלון היה בוחר בנתיב הלא שגרתי ומקנח בנקניקיה, לי זה היה נראה לא הגיוני, כי נקניקיה אוכלים רק ב”מק-דיוויד” בכל אופן נמשיך לסיפור שלנו

ומעבר למשחק היו בעיקר גם דיונים של בנים בגיל 14, אחד הראשונים היה על למה לאלון אין (עדיין) שערות ברגלים והאם זה עובד לטובתו או לרעתו, ובגלל שהיינו לבדינו בדירה ריקה היינו יכולים אפילו להגניב איזה בירה ולשחק אותה גברים, לא שלהגניב בירה בכל קיוסק או מכולת היה קשה, לומר את האמת אני חושב שהיית יכול לקנות הכל בעזרת משפט המפתח “אמא שלחה אותי לקנות…” וזה היה יכול להיות קנט ארוך, בירה, וודקה או חצי קילו חגיגת פלוס שני באנגים (“אמא אמרה שתרשום, היא תחזיר לך אחרי שהיא תצא מהאישפוז”) ואף אחד לא היה אומר לך כלום

אם האפטר פארטי של דרקונים ומבוכים היה בבורגר ראנץ’ אז הקוקטייל שלפני היה בחדר של צחי, שם, מפאת הכבוד הראוי לא אפרט בדיוק מה היה אבל אומר שהיה כל מה שמוחו הזדוני של מתבגר יכול לבקש, כולל האוסף האולטימיטיבי של “ראשים מדברים”, וגם היה איזה יום אחד הזוי שמאיפשהו צחי הביא איזה נער אנגלי בן 16 לפרמט לו את המחשב (או משהו כזה) והוא ביקש תשלום ושיחה לאנגליה, לסבא שלו, וכל מה שהוא דיבר עליו בשיחה ההיא היה עבודת העץ המשובחת בחדר של צחי

Lovely woodwork, really wonderful, lovely woodwork

הא לך אויב אכזר! עכשיו איפה היוזר מנואל שלי, נראה לי חסר לי טינדר

וזה לא הסוף של סיפורי הדי אנד די אלא רק ההתחלה… כמעט בטוח שיבוא המשך

Share and Enjoy:
  • Print
  • Digg
  • StumbleUpon
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Yahoo! Buzz
  • Twitter
  • Google Bookmarks

This entry was posted on Thursday, July 21st, 2011 at 11:55 am and is filled under: 1983-1989, 40 on 40, Joie de vivre