שלשת הטנורים של ספרי הלימודים שלי היו זרח (בצפון) מוניה (במזרח) ומודי (ממש מתחת לביית שלי…) ושלשתם היו שונים אחד מהשני לחלוטין, ורק כדי להוסיף צבע לעיניין היה גם את ווילי שהיה השוליה של מוניה, והיה מוכר בעיקר בזכות ה”אני לא מוניה, אני ווילי” שהיה אומר לילדים מציקים שביקשו ממנו דברים תחת השם מוניה. מודי היה – ללא צל של ספק – המבולגן והמפוזר מכולם, זרח היה מתקתק חנות למופת ואני לא זוכר פעם אחת שהתקלתי אותי בספר שלא הכיר או שהלך לחפש לשווא משהו, או במילים אחרות הוא הכיר היטב את המלאי שלו ולא היה מבזבז כוחות או אנרגיה על חיפוש של ספר שלא היה בנמצא. וכשזרח היה מזמין עבורך ספר היית יודע שהוא יגיע בזמן.
מודי היה איש נחמד, האמת שהוא היה איש יקר ומתוק, והוא נפטר לפני (כבר) די הרבה שנים ממחלה קשה וכל מי שאני מכיר שהכיר אותו אמר רק דברים טובים עליו, אבל החנות, נו, זה לא היה מפעל לתפארת. קודם כל הכניסה לחנות הוכתבה על ידי האי סדר, היינו נכנסים דרך מסדרון של מגדלי עיתונים (ישנים) מגזינים וערימות של ציוד משרדי ארוזות פלסטיק, באמצע החנות, מצד שמאל, עמד שולחן ישן שהיה קשה לראות כי היו עליו כל כך הרבה דברים, ומאחורי השולחן היה מודי.
יש לך חוברת עבודה לקייץ לתלמידי כיתות ה’ היה שואל הקונה הצעיר בספק פחד ספק חוסר אמונה מוחלט שאכן יש את המוצר בחנות, ומודי היה נכנס לטראנס חיפושים שהיה כולל כל צד אפשרי של החנות, אחרי המצגת הקצרה של החיפוש הוא היה מגרד קצת בראש ומרים כמה ערימות של ניירות (שקשה לי להאמין שהיו אי פעם קשורות לספר שאותו הוא חיפש) ואמר “אה, הזמנתי צריך להגיע עוד יום או יומיים” והיום או יומיים האלו היו יכולים להמשך חודשים, וגרוע מכך – הוא היה שוכח שאמר את המשפט הזה ואומר אותו שוב כעבור יומיים, מה שלא היה מחזק את האמונה בהגעת הספר.
ומוניה, הוא היה טיפוס, קודם כל היה ברור לכל ילד שנכנס לחנות שילדים זה לא הכייף שלו, שהוא לא שם בשביל הילדים, ווילי היה בדרך כלל מתעסק עם כל מי שהיה קטן מגיל 15 (וזה היה מתחיל ב”אני לא מוניה אני ווילי” המפורסם) והחנות של מוניה היתה קרובה יותר לתאור של החנות של מודי מאשר לזרח, אבל אצל מוניה היו הרבה דברים מאוד מענינים, לכל גיל, ובדרך כלל הדעת היתה, באופן טיבעי, מוסחת לכיוונים שלא תוכננו בכניסה לחנות, החנות של מוניה היתה הכי כייפית והיו בה הכי הרבה דברים שדיברו אל ליבי.
מידי פעם יש בי געגוע למודי, עם כל האי-סדר שלו והבילבול התמידי, חסרה לי ההרגשה של להכנס לחנות ולהחליף כמה מילים אמיתיות עם מישהו שמכיר אותי הרבה זמן, לקחת עיתון ועל הדרך לקשקש קצת ותוך כדי להסתובב, להרים את היד ולהגיד “יאללה מודי, ביי”
יש חלק ב' - יופי, ומה עם חלק א
Comments on this entry are closed.